זה הנס שלי

הנס שלי

אליזה - "זֶה אֵלִי"

"עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" פרשת 'בשלח' שמות ט"ו/ב'

מצוות פרסום הנס הוא שבח, הודאה והודיה לה'

אני כותבת לא על נס אחד אלא על כל הנסים והנפלאות שעשה ועושה עמי הקב"ה כל יום מחדש.

הנס שלי מתחיל בשרשרת נסים לפני כ- 20 שנה ונמשך עד עצם היום הזה ממש.
ככל שעובר הזמן, מתגלה לי יד ההשגחה העליונה המלווה, מכוונת ומדייקת את כל העולם אלי בסנכרון מדויק לפרטי פרטים.
אני מודה לה' יתברך על כל החסדים שעשה עמדי, שהחייני וקיימני והגעני לזמן הזה – בחרתי בחיים – לחיות אותם מתוך שמחה וחדוות חיים.

סיפור 'תמים' לכאורה. זה רק התחיל בגרד קל בקיפולי הידיים והרגליים….. בקטנה כזה.
מהר מאוד התפשט לכל הגוף והמשיך בגרד מטורף עם כל הבא ליד… מסרק, סרגל, מברשת, ואפילו מזלג. מתגרדת בלי מנוחה… (פעם התגרדתי עם עט בחושך וכשיצאתי ראיתי שכולי מקושקשת… :) נקרעת מצחוק (גם עכשיו) מה חשבתי לעצמי?!
עכשיו רגע של רצינות! זה ממש מתיש להתגרד! זה מאמץ ! זה מעייף! וזה הרגיש לי לפעמים כמו נצח!

הימים עוברים – בלילות הגירודים מתגברים. הלילות כ-ימים והימים מתחברים בלי שינה ממצוקה וכאבים.
יומיים שלושה רצופים בלי שינה היו עניין שבשגרה.
יום רודף יום ואני במרדף אחר רגע מנוחה.

הרופאים אמרו "אין כל כך מה לעשות". "זו מחלה נדירה, אין לה תרופה ". (שילוב של שתי מחלות אוטו-אימוניות) "תצטרכי ללמוד לחיות איתה! זה לכל החיים!" יש כדורים להרגעה שיפחיתו את הגרד, סטרואידים וטיפול בתופעות.
מהר מאוד הבנתי שסטרואידים הם אכזריים. כשאני לוקחת מהם, הם מקלים בצורה דרמטית וכשאני מפסיקה המערכת קורסת – הגוף קורס – אני קורסת. מהתלקחות להתלקחות יש רק החמרה.
הימים עוברים הופכים לשנים שנה ועוד שנה 14 שנים
בין אשפוזים לטיפולים כאלו ואחרים מטפלים בסימפטום "מכבים שריפה ועוד שריפה" ובהתמדה היא ממשיכה את 'ההופעה' בתופעות של גידולים מפושטים, כפות ידיים ואצבעות נפוחות במימדים מפלצתיים.
חדשות לבקרים מפגישים אותי כל יום מחדש עם מציאות חדשה המרחיקה אותי יותר ויותר מהאהבות הגדולות שלי – עיצוב, פרחים, בית, ילדים… מירוץ מטורף בין עבודה למשפחה, למי היה זמן לעצור?
ואז באחת! את הכל היא עצרה המחלה. היא ואני כמו שתי ישויות נפרדות. 'היא' הנדירה, עלתה כמעט מדי שנה בכנסים רפואיים, הקדישו לה מחקרים, 'היא' שברה שיאים בערכים אדירים ונדירים גם בקנה מידה בינאלומי. 'היא' כאילו היא ולא אני.
על הכל היא השתלטה… אי אפשר היה להתעלם מהמראה שלי. (אחסוך מכם את התיאורים) אני רק אומר שילדים, במיוחד, היו מצביעים ושואלים 'אמא מה יש לה' והאמהות היו נלחצות, משתיקות ונוזפות ואני בחיוך מבויש לוחשת, 'זה בסדר'.
רק לא מזמן הילדים שלי, חמישה שיהיו בריאים, שיתפו אותי בגילוי לב שבכל פעם שהיתה אסיפת הורים או שקראו להורים לבי"ס הם היו בלחץ שאני אגיע. בכל פעם שלא יכולתי להגיע הם נשמו לרווחה.

בין גלים של יאוש לתקוה את עולמי היא טלטלה. מחפשת ישועה ואולי קצת נחמה

יצאתי למסע חיפושים בין ידעונים ומתקשרים לשאוב קצת נחמה
נחמה שהתנפצה עם הזמן. הזמן המורה הגדול לימד אותי שיש סכנה בידיעת העתיד. סכנה בזריעת זרעים של נבואות מגבילות אפשרויות. שאינם משרתים או מקדמים ורק מתעתעים ומעכירים. (היום בעבודתי כיועצת דרך 'דרך השם' אני בוררת את הזרעים שיהיו מאירים בהירים ופותחים אפשרויות).

אז לאן לא הלכתי? מה לא ניסיתי?
נטורופתים, הילרים, תזונה מיוחדת, צום, ניקוי רעלים, אפילו את השתן הראשון שלי כל בוקר שתיתי.
שום דבר לא עזר.
השנים עוברות ומשנה לשנה שיא רודף שיא והמחלה רק מחמירה.

מירנה, Myrna בת דודתי מצרפת היתה מגיעה אלינו להתארח מדי שנה לחופשת קיץ pour le vacance
ומדי שנה היתה רואה את ההחמרה במצבי. הגעתי למצב בו בקושי עמדתי על הרגליים. היא מדברת אלי ואני בעיניים כבויות מביטה בה – שותקת, מכונסת בתוך עצמי, מה יש לי כבר להגיד. כל המילים נאמרו, כל התקוות נגנזו.
היא מזדעקת. " C'est pas possible זה בלתי אפשרי! לא יכול להיות שהגיעו לירח וחזרו ולך עוד לא מצאו תרופה?"
מאותו רגע הייתי 'הפרוייקט של מירנה'. מירנה המלאך שלי.

הקיץ הזה היה נקודת המפנה של חיי.
היא חזרה הביתה לצרפת, קראה, התעמקה, התעניינה, הלכה למומחים, ניסתה כל מיני ערוצים. מעבירה הוראות, מטיסים באקספרס מבחנות, מצליבים תוצאות, מסמכים רפואיים, כולם נרתמים לפעולה. במיוחד הד"ר המדהים מבי"ח שיבא שטיפל בי כל אותן שנים (אז כבר 9 שנים אני במחלה) שדאג להעביר כל מימצא או מסמך שיכול לעזור. תמיד הוא היה שם בשבילי כמו מלאך… במיוחד כשהוא ליווה את כל המהלך.

משאירה אחרי אז בעל וחמישה ילדים. עולה לטיסה מלאת תקווה, לפגוש את הפרופסור המכובד. באמונה שאני חוזרת כמו חדשה.

לא עברה יממה, מתנפצת בפניי התקווה. "מאדאם, אני מצטער. אין לי מה לחדש לך! אני מסכים עם האבחנה שאיבחנו בארץ. שילוב של 2 המחלות, אין מה לעשות. אין לזה תרופה רק לטפל בסימפטומים. אבל…." הוא ממשיך ואומר…
כבר לא שמעתי כלום… רק מילים מנותקות
Hopital Saint Louis…
Professeur Dubertret…. Specialist
'חצי שנה'… 'צריך חצי שנה'… כמו בשריטה על דיסק… זה כל מה ששמעתי.
התנתקתי.. כמו שידעתי לעשות… מתרסקת לאלפי רסיסים, כל כך כואב שכבר כלום לא כואב, בלי דמעה או מילה…

באחת, הרגשתי את ידה של מירנה אוחזת בי, החלטית ובוטחת… מסבירה לי 'הפרופסור המליץ על פרופסור שמתמחה במחלות כמו שלי בהופיטל- Saint Louis. צריך לקבוע אצלו תור לפחות חצי שנה מראש.
אין זמן, אנחנו נוסעות עכשיו!!!!!!!! ההופיטל נמצא בצד השני של פריז נוסעות לברר את כל הפרטים שם במקום.
צריך למהר לפני שסוגרים את המשרדים. אין זמן.
נגררת אחריה כמו ילדה בעל כורחה.
בנסיעה במטרו כל אחת מצידה מנסה לקלוט את מה שקרה אבל אף אחת לא מעיזה לדבר על מה היה או מה יהיה.
מכונסת בשתיקתי, משובללת!
כמו בסרט רץ, אני בתפקיד צופה…
התגנבה לי מחשבה, מנותקת מכל הרגשה…
קולטת שהחיים הם כמו הנסיעה במטרו… פעם אנחנו נוסעים במנהרה חשוכה לא רואים את הסוף ופעם הכל פתוח… שדות ירוקים, פרחים ושמיים כחולים. משחקים של 'אור וחושך', מי יחזיק יותר.
תחושת מחנק עוצרת לי את הנשימה כל פעם שהמטרו עובר במנהרה חשוכה אבל ישנה ידיעה ברורה שעוד מעט המחנק עומד להשתחרר…
הידיעה הברורה הזאת מציפה בי זיק של תקווה, איך הכל ברגע יכול להשתנות.

כבר ערב. הכרוז במטרו מכריז בי"ח 'הופיטל סנט לואי' –
במרוץ מטורף נגד השעון רצות להספיק להגיע אל יום שיחרוץ את גורלי בחיים
ובשבילם זהו עוד יום עבודה שהגיע אל סיומו – בזה אחר זה יורדים האשנבים בדלפקים, אולמות ההמתנה מתרוקנים. כולם ממהרים.

אני שומעת פקידה אדיבה מסבירה "הוא (הפרופסור המבוקש) מקבל בקומה הרביעית רק פעם בשבועיים משך שעתיים, אבל אני לא בטוחה שהוא מקבל היום"

מתנשפות מגיעות לקומה הרביעי.
ב-מ-ק-ר-ה באותו יום הפרופסור מקבל פציינטים.
מגיעות לאשנב המיוחל. יושבת לה שם מזכירה ובקול מנופח בחשיבות עצמית, אומרת למירנה. 'מה השם?…
"אה מאדאם, אה,,, NO NO NO NO צריך לקבוע תור חצי שנה מראש. אם אין לך תור אין סיכוי שהפרופסור יקבל אותך היום".
אבל NO NO NO NO לא מירנה. מירנה לא מוותרת… היא מנסה כל מיני טיעונים
"3,300 ק"מ היא עשתה את הדרך לכאן מישראל.
בבקשה, תרשי לי רק להחליף עם הפרופסור כמה מילים…
נשב ונחכה לו בחדר ההמתנה. ('משא ומתן' בנימוס אירופאי)
ההיא מתעקשת, מירנה לא מוותרת, אני קצת מתביישת…
אבל מה זה חשוב?! העיקר!

אנחנו יושבות ומחכות לו בחדר ההמתנה.
שקט… דממה, מדי פעם יוצאת מזכירה מפרה את הדממה כשהיא קוראת בשם הבא בתור… נראה כאילו החדר לעולם לא יתרוקן מאנשים. נראה כאילו היום הזה לא יגמר. נראה לי ששכחו להדליק שם את האור. אני זוכרת חדר המתנה חשוך נורא.
בנשימה עצורה תוהה ביני לביני, יקבל או לא יקבל? יקבל או לא יקבל? יקבל או לא יקבל?
וההיא כמו על אוטומט יוצאת ומפירה את הדממה…
פתאום… דמות גבוהה, הפעם זו לא המזכירה, הדמות סורקת את חדר ההמתנה. כאילו רק אותי היא יצאה לחפש. מבטו נעצר בי… 'מאדאם, את מחכה לי?' כן, אבל אני…
אני לא מספיקה להוסיף מילה והוא אומר, 'חכי לי כאן'.

נס!
עוד באותו ערב ממש הפרופסור היקר קיבל אותי.
תגידו לי שזו לא השגחה פרטית? איזה סיכוי היה לי להתקבל אצלו עוד באותו יום ? זה ממש נס!

אז זהו! זה לא כל הנס. שרשרת נסים נס רדף נס בהשגחה מכוונת מדוייקת ומדייקת לפרטי פרטים…

הייתי מדודה בתקציב. לא לקחתי בחשבון תקציב לביקור אצל שני פרופסורים בנסיעה אחת שלא לדבר על יום אחד.
אבל, אני כבר כאן בשיא החגיגה, עד שזה לא נגמר זה לא נגמר!
מהרהרת לי
"כמה הוא יגבה ממני על הביקור הזה?", כמה? אין לי מושג. אני רק יודעת שזה הרבה מאוד.
"איך אארגן את התשלום לבדיקות ולאשפוז שהוא קובע לי".
ואז אני שומעת אותו אומר בקול מרגיע
"כן! אני מסכים עם האבחנה של בי"ח שיבא בישראל. אבל… אני חושד במשהו.
לא מבטיח כלום, אני רוצה לבדוק כיוון נוסף שעוד לא בדקו ".
הוא מסביר לי, "לשם כך את חייבת לעבור סדרת בדיקות לא פשוטות אותן ניתן לעשות רק באשפוז"
אני כמעט לא שומעת כלום, אני רק מרגישה את הבטחון שהוא משרה בי, ביחס הכל כך אישי שהוא נותן לי.
ואם לא די, הוא בכבודו ובעצמו מלווה אותנו החוצה.

איפה משלמים (אני שואלת)? הוא מבטל את השאלה שלי בתנועת יד כאילו אומר לי עזבי, (מה עזבי)
אני מתעקשת – עכשיו! (אני מעדיפה לשלם עכשיו לתכנן את התקציב).
ואז הוא (משום מקום) עונה סכום מגוחך שאין לי מושג מאיפה הביא אותו משהו כמו נגיד 450 ₪ ובנוסף עם הבטחה שהוא יארגן לי את הבדיקות ליום אשפוז אחד בלבד כדי שנחסוך בימי אשפוז.
תתכונני ליום בדיקות אינטנסיבי.
הגעתי לאשפוז. התקבלתי כמו מלכה.
מלכה! כאילו המלכה אליזבת בכבודה ובעצמה הגיעה להתאשפז בהופיטל סנט לואי.
הוא מקבל אותי בחיוך רחב ואוהב, מבטיח שיהיה בסדר, מעניק נגיעה אבהית, מצמיד אלי רופא, מכיר לי את הצוות שילווה אותי, אני מקבלת חדר פרטי למנוחה בין בדיקה לבדיקה.
יום גדוש, בבדיקות קשות וכואבות. במפגשים כואבים עם עצמי, בין יאוש לתקוה מתמסרת למה שיביא איתו הרגע הבא.
כעבור חודש הוא אומר לי "את יכולה לחזור לארץ, בכל מקרה, האתיקה המקצועית מחייבת אותנו להעביר את התוצאות לגוף ששיתף אותנו בתיק הרפואי שלך.

מגיעה תוצאה חדה וברורה – סרטנית. הטיפול המומלץ כימותרפיה.
בתל השומר, צוות מלאכים בדמות רופאים מתכנסים לקונסיליום, "האם להתחיל בטיפול כימותרפי כפי שהמליצו הצרפתים או עדיף מקבילה ביולוגית"?

ביום שהם החליטו על תאריך לתחילת טיפול הרגשתי שזכיתי בכרטיס טיסה מסביב לעולם.
5 שנים טופלתי במקבילה ביולוגית לכימותרפיה מלווה בתופעת לואי של חום גבוה וכאבי גוף כמו בשפעת.
זה ממש כואב בעצמות, מרגישה חלשה, נזרקת ממקום למקום באפיסת כוחות.

הבלתי ייאמן קורה, זה ממש קורה מול העיניים.
לא להאמין, כל יום הנפיחות יורדת טיפה ועוד טיפה, גידול ועוד גידול נעלם, הגירודים לא מפסיקים, אבל הם פוחתים מיום ליום. בין הזיה לבהייה… עוד לא מבינה את גודל הנס המתחולל – והוא מתחולל!!!

היום, תודה לאל, אין זכר לתופעות המדוברות.
אבל כנראה שאין מנוס, כשמטפלים בדבר אחד, פוגעים בדבר אחר. אני ממשיכה לאסוף את השברים. לא מתלוננת. מברכת ומודה יום יום – "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך"
ישתבח שמו לעד!!!

אני יכולה להמשיך למלא עוד הרבה דפים, אירועים בתוך אירועים מתגבשים לסיפורים.
הזמנים מתערבבים בין עבר להווה במסע מתמשך בו כובד המשא לא אחת מאיים להכריע את המסע. רצף של הצטלבויות מסונכרנות בין רגעים לאנשים, למקומות ולבחירות גם אם נדמה לי כמקריים.

כשהדרך נראתה לי חשוכה מפגש מקרי עם חברה הוביל אותי ללמוד נומרולוגיה בחכמת הקבלה, (ככה כאילו סתם כזה) בשביל הנשמה …
המשיך במסע של גילויים אל המטפיזיקה הסינית, פנג שוואי, היסודות לרפואה הסינית.
ואז יסודות, אותיות ומספרים כבר לא היו לי עוד רק סימנים. הם התגבשו וסימנו לי את הדרך אלי – ללכת בעקבות הלחישה של מחשבת הבריאה – דרך השם – בתהליך ההחלמה שלי.
'התבונה דרך השם' גילתה לי את הקשר הסמוי שמתקיים ביני לבין האמונות שלי, האופי שלי ואופי המחלה שלי.

היום אני מברכת על הנס הגדול שנעשה לי שהחייני והגיעני אל הזמן הזה ובחרתי בחיים בשמחה ובתקווה להמשיך לחיות ולחייך את חיי גם אם אוספת עדיין רסיסי שברים.
ואם יש בסיפור שלי להאיר או להצית את התקווה אי שם בדרך – אשרייני שזכיתי!

ברגעים אלה ממש, סיפור חיי נכתב, אני מרגישה את ההשגחה מלווה אותי.
אני מברכת על "המחלה" שזומנה לי לפני כמעט שני עשורים, כשהחיים "קראו" לי לעצור. מדפדפת בין השנים, בין הפרקים שהפכו לאפיזודות. חלקן חלפו ב-happy וחלקן בזוטות. השאר, שהן מרביתן, הטביעו בי את חותמן. מאמינה בדרכם של דברים – לכל דבר יש סיבה, גם אם היא לא תמיד ברורה.

עשיתי את כל הדרך מ-'סין' חזרתי הביתה – מדליקה את האור – מתרגשת מהתחושה המתוקה המלווה את התשובה באור תורתנו הקדושה.
בחרתי בחיים – בחרתי לחיות את חיי ולעזור לאנשים:
מייעצת, מלווה תהליכים, מעבירה סדנאות ומלמדת מטפיזיקה סינית ונומרולוגיה בחכמת הקבלה
בתבונה דרך השם תרתי משמע – דרך תורה ודרך אותיות השם ותאריך הלידה
לחזות בזמן הווה – בכל אדם ובכל מצב נתון – להתחבר לרוח שבנפש האדם בסוד חכמת הקבלה.

חכמי הסוד מגלים, מסע חייו של האדם מוצפנים בפרשת השבוע בה הוא נולד
נולדתי בפרשת "ניצבים וילך" בה מתגלה אחדות הניגודים בפעימת החיים
"נִצָּבִים" זקופים, יציבים, חזקים וקבועים לעומת "וילך" תנועה והליכה

ושם נאמר "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע…
נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים.
על בשרי גיליתי שחיים אינם נמדדים רק באורך שנות הגוף הגשמי כי אם במהותם הרוחנית
חיי גוף בלבד, יש בהם מוות נפשי. אלה הם חיים ממקום מקולקל ומקולל, מגביל והורג את מי שנועדנו להיות .
במחשבה נוספת נִצָּבִים משמשים כתפאורה בסרט ללא אמירה או תפקיד מיוחד
נִצָּבִים זה עומדים בשיכול אותיות הם 'מועדים', נופלים או סוטים מהדרך ובשינוי ניקוד, 'מוּעָד' נועד להיות בעתיד.

בחרתי בחיים –
אני בוחרת כל יום מחדש לחיות את החיים מתוך הכרה בחיים כערך עליון
למלא את המינוי שקיבלתי ביום בו נולדתי גם אם לא תמיד אני יודעת לאן? איך? ומתי?
גם אם לפעמים אני נופלת, עצובה או מתוסכלת,
אני מתמסרת באמונה שלמה ובהתבטלות גמורה אל מולו – יודע תעלומות
אני מרגישה שהוא שם משגיח עלי בהשגחה פרטית על כל פרט ופרט במדוייק.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָני וְקִיְּמָני וְהִגִיעָני לַזְּמַן הַזֶּה
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב

רפואה שלמה לכל חולי עמך ישראל, רפואת הנפש והגוף והחלמה מהירה לכל הפצועים
שנזכה לראות ניסים גלויים – שהטוב יהיה בגלוי ובנגלה – אמן ואמן!

אליזה לנדאו

כותרת שלי