פרשת בָּלָק - האתון והאותיות בראיית מציאות חיינו
פרשת בָּלָק - תודעה המציאות בסוד האותיות
ותפתח האתון את פיה
"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, הבא ליטהר מסייעין לו, הבא ליטמא פותחין לו"[1].
בלעם בא לטמא ועל־כן פתחו לו.
בלעם איבד את כוחו הרוחני מול אתונו.
האתון בשיכול אותיות הנאות
בנהנתנותו נוצר מצב של שעבוד רוחני בינו לבין אתונו.
כוח הפה עבר לאתונו – "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן".
רצון מכתיב לאדם את החיים, "אין דבר העומד בפני הרצון" לטוב ולמוטב.
הפרשה קוראת לנו להתבונן מאיזה מקום אנחנו פועלים ומופעלים?
מתוך הרצון שלנו לקבל לעצמנו, או מתוך הרצון לקבל על מנת להשפיע?
ראיית המציאות בראי האתון
עניין הכוחות והתחבולות, ה' נותן להם כח לפי שעה, רק בשביל שתהיה לאדם הבחירה.
כך יוצא בלעם בפרשת בלק, למלא את מאוייו על אף שהוא יודע שהם בסתירה למהותו כנביא אלוקים עד שאיבד את כוחו הרוחני מול אתונו.
בִּלְעָם מלשון בולע ומעלים, הוא רצה לבלוע ולהעלים עם שלם בפיו, סופו שנבלע לאתונו.
הָאָתוֹן בשׂיכול אותיות הנאות. היא מייצגת את הגוף הגשמי, הכוחות הטבעיים והפשוטים ביותר בנפש: הנאות, תאוות, מאוויים ויצרים שעליהם רוכב אדם. חז"ל מפרשים שאתונו של בלעם הוא 'מצפונו'.
בלעם מנהל דו־שיח פנימי עם מצפונו המיוסר. נפש הבהמה נשארת מסורה לרצון בעליה, גם אם היא קורסת היא ממשיכה לשרת אותו. כך גם כשהמצפון וכן הגוף מאותתים לאדם לעצור, הוא מתעלם מהאיתותים וממשיך להפציר בדרכו עד שמגיעה קריסה מוחלטת.
האתון מלמדת אותנו איך לקבל את המציאות הטבעית של הנהגת ה' הפשוטה ששתל בעולם.
שתול אותיות תולש.
כאשר אדם בעיקשותו מסרב לקבל את המציאות כפי שהיא ונלחם בה, הוא בעצם פוגם במעשה בריאה ששתלה את המציאות במיוחד עבורו, ברצון לתלוש את חלקו הקטן שבתוך המציאות ולהתאים אותו לתנאים ולרצון עצמי שלו. אז נוצר מצב שהוא תולש את עצמו משורש הבריאה
אדם שרואה את מציאות חייו כמשא כבד, הוא בעצם חייב בדין.
"וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמך"[2] אני עמך, כבהמה. הכוח מגיע לאדם דווקא כשהוא נוהג כבַעַר, שאין בו יכולת להשיג ולהבין דבר כבהמה המבקשת לקיים רצון הבורא. "וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ"[3] כמשל הסוס שעושה רצון בעליו שאינו נוטה ימין ושמאל. כאשר אדם מאמין שכל המציאות היא למעלה מההשגה שלו – הוא שותל ולא תולש את חלקו משורש הבריאה ואף מתקדש בקדושה עליונה.
עת צרה וממנה יוושע
בלעם ידע שכל הצרות של ישראל מתחילות כשיש פירוד באחדותו.
רצה לעורר עליהם קטרוג: להכניס פירוד בחיבור ביניהם – לקלל את האחדות הטמונה בשורש הבריאה שמקורה בעשרה מאמרות שנאמרו בשפת הקודש הכוללת בתוכה את סודות ויסודות כל הבריאה.
בתחבולות ובתכסיסים, בכשפים ובקסמים מחשב חישובים באיזה זמן שורה מידת הדין על ישראל כדי לקלל.
בזכות התאחדותם של ישראל זכו להיוושע, ומן הצרה עצמה באה להם הישועה – מבלעם הצורר באה הברכה.
האתון בסתרי אותיות הבריאה ושמות קודש
כל המציאות היא שלמה בתכלית השלמות מששת ימי הבריאה, בהם נברא העולם בעשרה מאמרות באותיות לשון הקודש.
אָתוֹן בשינוי ניקוד אָתְּוַן, בארמית זה אותיות.
בזוהר כתוב 'סתרי אותיות' – 'ברזא דאָתְּוַן'.
'אות' היא 'סימן'. יש כל מיני צורות וסימנים באותיות.
החכמה היא לדעת איך לקרוא את הסימנים המקופלים באותיות. כל הסוד הוא לדעת לצרפן – על־פי רמזים ומשמעויות פנימיות המקופלות בצורות כתיבת האותיות, בסדר הופעתן במילה, ועוד.
כל הסוד הוא לדעת לקרוא את האותות והסימנים שמחשבת הבריאה שותלת במיוחד עבורנו.
פרשת בלק לקריאה מלאה בחלוקה לשבע עליות כנגד שבעה ימים בשבוע