פרשת בָּלָק בסוד האותיות קבל

רצון מכתיב לאדם את החיים, "אין דבר העומד בפני הרצון" לטוב ולמוטב.
עניין הכוחות והתחבולות, ה' נותן להם כח לפי שעה, רק בשביל שתהיה לאדם הבחירה.

"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, הבא ליטהר מסייעין לו, הבא ליטמא פותחין לו"[1].
בלעם בא לטמא ועל־כן פתחו לו.
בלעם איבד את כוחו הרוחני מול אתונו.

כך יוצא בלעם בפרשת בלק, למלא את מאוייו על אף שהוא יודע שהם בסתירה למהותו כנביא אלוקים עד שאיבד את כוחו הרוחני מול אתונו.

בלעם מלשון בולע ומעלים רצה לבלוע לעצמו
הלך עם 'בלק' עם הרצון ל-'קבל' לעצמו, סופו להיבלע בדבריו.

בִּלְעָם מלשון בולע ומעלים, הוא רצה לבלוע ולהעלים עם שלם בפיו, סופו שנבלע לאתונו.

הָאָתוֹן [נקבת החמור] חמור מלשון חומר, היא מייצגת את הגוף הגשמי, הכוחות הטבעיים והפשוטים ביותר בנפש: הנאות, תאוות, מאוויים ויצרים שעליהם רוכב אדם. חז"ל מפרשים שאתונו של בלעם הוא 'מצפונו'.

האתון בשיכול אותיות הנאות.
בלעם מנהל דו־שיח פנימי עם מצפונו המיוסר. נפש הבהמה נשארת מסורה לרצון בעליה, לרצון הנאותיות. גם אם הבהמה קורסת היא ממשיכה לשרת את הגוף. כך גם כשהמצפון וכן הגוף מאותתים לאדם לעצור, הוא מתעלם מהאיתותים וממשיך להפציר בדרכו עד שמגיעה קריסה מוחלטת.