'בלעם' לשון 'בולע ומעלים' רצה לבלוע את הכל לעצמו.
הלך עם 'בלק' עם הרצון ל-'קבל' לעצמו, סופו להיבלע בדבריו.

"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים לד י')
נדרש בספרי דברים, בישראל לא קם, אך באומות העולם קם – בלעם.

בלעם נביא אלקים, ואף על פי כן, פועל בשליחות בלק נגד ישראל, גם אם ידע שהדבר נוגד את רצון ה'.
מבלבל! איך יתכן לפעול כנביא ה' ולבוא לקלל את עמו?
איך אפשר להבין פיצול מגמות בתוך אישיות אחת?
הרמב"ן, טוען בלעם לא שימש בקביעות כנביא, אלא היה קוסם. נבואתו הייתה ממוקדת, זמנית, וניתנה לו על מנת שיברך את ישראל, ולמטרה זו בלבד.
בלעם הרשע, נחוש ב-רצון של עצמו.

רצון! זה כל מהות האדם
רצון מכתיב לאדם את החיים! אדם נגרר אחר הרצון של עצמו, לטוב ולמוטב, כידוע "אין דבר העומד בפני הרצון"
בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו (חז"ל)
"הבא לטהר מסייעין לו, הבא לטמא פותחין לו"
הפרשה קוראת לנו להתבונן מאיזה מקום אנחנו פועלים ומופעלים?
מתוך הרצון שלנו לקבל לעצמנו, או מתוך הרצון לקבל על מנת להשפיע?
צריך אדם לראות את עצמו כאילו היה בכל פרשה בתורה – לראות בכל התרחשות כמעצבת את חייו היום.
הסתכלות חיצונית על אירועים כפשוטם מקשה ואף מרחיקה מלהבין את המשמעות הפנימית והמסר המקופל שם עבורנו.

בלק ובלעם מייצגים חלקים ומאבקים פנימיים בתוכנו.
כששניהם חוברים יחדיו הם מבלבלים ויוצרים ספק.
הבלבול מתחיל בחיבור בין שתי אותיות ראשונות בשמם בלק ו-בלעם.
וסופי תיבות של בלעם ו-בלק חוברים ל-עמלק
עמלק, הוא לא רק עם זר. בגימטריה עמלק = ספק = מר. הספק שוכן בתוכנו עמוק בנפשנו, מקור הפירוד והמרירות בחיינו המכרסם כל חלקה טובה. אין לו רגע דל, עסוק בהשוואות, מטעה ומתעתע.
פעם הוא אומר לך "אתה לא מספיק שווה", "אחרים טובים ממך"…
פעם הוא משווה "אתה טוב יותר מאחרים, אתה יכול יותר טוב"…
רואה את הרע במקום את הטוב, את ה-אין במקום את מה שיש.
בכל מצב הספק והבלבול מפרידים ומנתקים את האדם מהאחדות והשלמות הפנימית.

מה הדבר שיכול לחסל את כוח עמלק?
להתחבר לאמת! לראות את המציאות מעבר לזמן מעבר לרגע הזה.

אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב
בלעם נחוש ללכת עם בלק, אך מבקש לשמוע את דבר ה'.
בתחילה אומר לו ה' "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם",
בלעם נענה לדבר ה' ומסרב ללכת עם שרי בלק. הוא אף אומר להם, תמורת כל הון לא אוכל להמרות את פי ה'.
בלק שולח שליחים נוספים, הפעם בלעם משאיר להם 'פתח לתקוה' באמרו "שבו איתי כאן ובלילה אדע מה יקרה לפי דבר ה'".

בלעם בא לטמא, ה' פתח לו
בפעם השניה ה' אומר לו, "קוּם לֵךְ אִתָּם"….. "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם"
אח"כ הוא כועס עליו "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא"
לכאורה נראה בלבול וסתירות בדברים שה' אומר לבלעם.
אבל אם נשים לב נראה שיש הבדל בין ללכת אִתָּם או ללכת 'עמהם'.
ללכת עמהם, משמע, להיות עמם באותה עצה ובאותה כוונה לקלל את ישראל.

ה' בוחן כליות ולב.
בלעם יצא למלא את מאוייו למרות שידע שהוא עושה דברים בסתירה למהותו כנביא אלוקים ועל אף שידע שיצא נגד רצון ה'!
כך יוצא אדם לדרך מלאת סתירות פנימיות לכוחותיו הטבעיים גם כשהם זועקים את זעקת האמת.

עניין הכוחות והתחבולות, ה' נותן להם כח לפי שעה, רק בשביל שתהיה לאדם הבחירה.
בכל אחד ואחד מתעורר לו איזה 'בלעם' בתוכו, נגררים אחר הרצון לקבל לעצמנו.
כמו שמצוה גוררת מצוה, כך עבירה גוררת עבירה במיוחד כשמתנתקים מהרצון להשפיע ומרוכזים רק ברצון של עצמי, והמגדילים לעשות, "בשם המודעות לעצמי". לפעמים נדמה שדברים פועלים אך לא לאורך זמן. אי אפשר לכופף את רצון ה'!

באותו זמן היה עת צרה הקשה ביותר לישראל, יותר מעת היותם במצרים ועל הים, מדוע?
מגלה הזהר הקדוש, אחרי המבול, האנושות קיבלה על עצמה להישמר ולהיזהר בעריות.
כך זה נשמר עד לימיו של בלעם שפרץ את הגבולות במעשים שהיה עושה עם אתונו.

בלעם ידע שכל הצרות של ישראל מתחילות כשיש פירוד באחדותו.
רצה לעורר עליהם קטרוג: להכניס פירוד בחיבור ביניהם – לקלל את האחדות הטמונה בשורש הבריאה שמקורה ב-10 המאמרות בשפת הקודש הכוללים את סודות ויסודות כל הבריאה.

"אין כחנו אלא בפינו".
הבלתי אפשרי נעשה אפשרי כשמתאחדים בשלמות
כל קיומו של ישראל תלוי באחדותו ובכוח דיבורו – בפה
על ישראל נאמר "אַל-תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב " (ישעיהו מא יד)
כמו שהתולעת, כוחה בפיה, כן ישראל, כל כוחם בפיהם – כמו תולעת קטנטנה בכוחה להרוס עץ ענק.
כך ישראל כוחם נודע בפה, ובאמונה שהיא מעל לדעת ושכל להשתמש בכח התפילה לנצח כל מערכה .

על מנת שכח הדיבור יוכל לפעול, עלינו להשתחרר מהשעבוד הנהנתני לרצונות של עצמנו בלבד.
מי ש'שוכב עם אתונות', מאבד את כוחו אליהם עד שאין לו עליהם השפעה בדיבור.

לפה יש כח מושך – זה הרוצה לבלוע כבלעם, נבלע.
האתון מייצגת את הכוחות הטבעיים, הפשוטים באדם – הגוף, התאוות, המאווים והיצרים עליהם רכב בלעם.
מלאך ה' ניצב בדרך האתון וחרבו שלופה בידו, בא לאותת לבלעם לעצור.
המלאך נגלה לעיני האתון לפני שנגלה לעיני בלעם
כך גם אדם, מקבל איתותים דרך הגוף.
הגוף מאותת לעצור ואדם מתעלם וממשיך להפציר בו.
הגוף אינו יכול עוד להמשיך לשאת את העיוות והסתירות עד שהוא קורס.
"וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם" בלעם מכה באתון להמשיך בדרכו המעוותת עד שזו נופלת.
הנפילה באה להציל אותו מסתירות ועוד נפילות.
אדם מודע ככל שיהיה אינו בהכרח קשוב! אין דרך להעביר לו את המסר לעצור, אלא דרך הגוף.
בלעם היה במודעות מלאה לכוחות הגלומים בו ומודע לתלותו בה' ועם זאת פעל מתוך קיומו הפרטי.
מודעות ללא מימוש מושכל לא רק שאינה מעצימה היא מכשילה והורסת כל חלקה טובה.

פיפיות מתהפכות
פי הארץ– האדמה פערה את פיה ובלעה את קורח ועדתו
פי הבאר– בארה של מרים נבלעה עם מותה
פי האתון כוח הפה נבלע מבלעם לאתונו

ישראל שהיו ישרים עם האל בשלמות ובאחדות, באותה עת, זכו לקבל את הברכה.
לא הועילו לו כל תחבולותיו, מאונס ולא מרצון, בא לקלל יצא מברך את ישראל.

"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"
'אהל' מלשון מאהיל מרמז על הסתר
יַעֲקֹב מלשון עקב מרמז על המקום הנמוך ביותר בגוף, מייצג מצב שהאדם בקטנותו.

כך יש מצבים בחיים שמגיעים למקום נמוך. אך אם יש אמונה חזקה, ישירה עם האל אז אפשר להגיע למקום של "מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

בלעם ומשה מייצגים כוחות בנפש
בלעם, הוא הרצון לקבל לעצמו בכל מחיר, בכל דרך, בתחבולות ובתכסיסים
לעומת, משה, הוא התגלמות האמונה השלמה עם ה' שיש ביכלתה לרומם את האדם מעל כל מצב.

מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ
יש לעלות אל הגבעות מסביב למחנה, לראש הסלע כדי לבחון מציאות
הפתרון נעוץ בהבנה שיש להתרומם מעל המצב, המקום והזמן – מעל למציאות המוגבלת
משם מתקבלת תמונה שלמה, רק ממקום גבוה אפשר לראות את התמונה והמשמעות השלמה.

זאת הברכה שמביא לנו בלק השבוע
שנזכה לראות את החיים מראש צורים!

בשם כל ישראל תהיו טובים!

שתפו באהבה לזיכוי הרבים

"אמר רבי אלעזר א"ר חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"

אלי אליזה לנדאו – התבונה דרך השם