פרשת בָּלָק - חרב פיפיות הפה
פרשת בָּלָק בסוד אותיות קודש - מודעות בתודעה יהודית
כוחות האופל מול כוחות האור במערכה על הדיבור
בלק, מלך מואב, מודאג לארצו רואה את ישראל מביסים עמים בזה אחר זה בכוח הפה את כל כוחות הפה העומדים מולם:
זה התחיל עם פרעה, 'פה-רע', 'סיחון' 'שיח-פה', 'האמורי 'אמירת-פה'
ישראל שולחים שליחים, באים אליו בגישה מפוייסת בדיבור, שיח ואמירה.
אך בלק אותיות קבל רצה לקבל לעצמו יותר.
הוא פונה אל בלעם, בעל פעור, בעל שם, שנחש וקסם הם לחם חוקו, הוא בבחינת נחש, זורע ארס והרס בפיו מבקש לקלל את ישראל בתחבולות ובתכסיסים, קסמים וכשפים.
רצה לקלל, יצא מברך – ישראל ברכה קבל!
בלעם ומשה כוחות בנפש
"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים לד י)
לא קם בישראל אך באומות העולם קם – בלעם.
בלעם ומשה מייצגים כוחות בנפש
בלעם, הוא הרצון לקבל לעצמו בכל מחיר, בכל דרך, בתחבולות ובתכסיסים.
לעומתו, משה, הוא התגלמות האמונה התמימה עם ה' שיש ביכלתה לרומם את האדם מעל כל מצב.
ה' בוחן כליות ולב.
בלעם נביא אלקים יצא למלא את מאוייו למרות שידע שהוא עושה דברים בסתירה לרצון ה'. אדם כזה נחשב רשע, ראשיתי תיבות – רצון של עצמו.
צריך אדם לראות את עצמו כאילו היה בכל פרשה בתורה – לראות בכל התרחשות כמעצבת את חייו היום.
הסתכלות חיצונית על אירועים כפשוטם מקשה ואף מרחיקה מלהבין את המשמעות הפנימית והמסר המקופל שם עבורנו.
בלק ובלעם כוחות בנפש
הרצון לקבל
פרשת בלק קוראת לנו להתבוננות על הרצון שלנו לקבל – מאיזה מקום אנחנו פועלים ומופעלים
'בלק' אותיות 'קבל', בלק ברצון לקבל לעצמו
מבלבל! איך יתכן לפעול כנביא ה' ולבוא לקלל את עמו?
איך אפשר להבין פיצול מגמות בתוך אישיות אחת?
בלק ובלעם כוחות בנפש
כוחות הנפש הבהמית במאבקים פנימיים.
כששניהם חוברים יחדיו נוצר בלבול, ספק ומרירות
שתי אותיות ראשונות בשמם בלק בלעם = בלבל
שתי אותיות אחרונות בשמם בלעם – בלק = עמלק
עמלק גימטריה [=240] = מר = ספק
העמלק הפנימי
עמלק, הוא לא רק עם זר, הוא שוכן בתוכנו עמוק בנפשנו
'ספק', הוא מקור הפירוד והמרירות המכרסם כל חלקה טובה בנפשנו ובחיינו.
בלבול נובע מתוך ספק
ספק אותיות סיפוק וכן מספיק
הספק מערער בתחושת חוסר סיפוק… תחושה שזה אף פעם לא מספיק!
חוסר סיפוק גורם למרירות
ל-ספק אין רגע דל, עסוק כל הזמן בהשוואות, מטעה ומתעתע –
פעם הוא לובש דמות וקול שאומר לך "אתה לא מספיק שווה", ופעם הוא משווה ואומר "זה לא מספיק צריך יותר"…
בכל מצב הוא מפריד ומנתק אותך מהאחדות והשלמות הפנימית.
רואה את הרע במקום את הטוב, את ה-אין במקום את מה שיש.
מה הדבר שיכול לחסל את כוח עמלק? להתחבר למקור האחד – להתחבר לאמונה תמימה ובטחון בה' – לזכור שתוצאות אינן נמדדות מתוך הרגע הזה, מעבר לזמן ולמקום.
בלק ובלעם מייצגים חלקים ומאבקים פנימיים בתוכנו. כששניהם חוברים יחדיו הם מבלבלים.
בלעם מלשון בולע ומעלים רצה לבלוע לעצמו
הלך עם 'בלק' עם הרצון ל-'קבל' לעצמו, סופו להיבלע בדבריו.
רצון הוא כל מהות האדם
רצון מכתיב לאדם את החיים, "אין דבר העומד בפני הרצון" לטוב ולמוטב.
הפרשה קוראת לנו להתבונן מאיזה מקום אנחנו פועלים ומופעלים?
מתוך הרצון שלנו לקבל לעצמנו, או מתוך הרצון לקבל על מנת להשפיע?
בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו (חז"ל)
עניין הכוחות והתחבולות, ה' נותן להם כח לפי שעה, רק בשביל שתהיה לאדם הבחירה.
הבא לטהר מסייעין לו, הבא לטמא פותחין לו" (חז"ל)
בלעם בא לטמא, פתחו לו
כך יוצא בלעם למלא את מאוייו על אף שהוא יודע שהם בסתירה למהותו כנביא אלוקים עד שאיבד את כוחו הרוחני מול אתונו.
עת צרה וממנה יוושע
באותו זמן היה עת צרה הקשה ביותר לישראל, יותר מעת היותם במצרים ועל הים' מדוע?
מגלה הזהר הקדוש, אחרי המבול, האנושות קיבלה על עצמה להישמר ולהיזהר בעריות.
כך זה נשמר עד לימיו של בלעם שפרץ את הגבולות במעשים שהיה עושה עם אתונו.
בלעם ידע שכל הצרות של ישראל מתחילות כשיש פירוד באחדותו.
רצה לעורר עליהם קטרוג: להכניס פירוד בחיבור ביניהם – לקלל את האחדות הטמונה בשורש הבריאה שמקורה בעשרה מאמרות שנאמרו בשפת הקודש הכוללת בתוכה את סודות ויסודות כל הבריאה.
בתחבולות ובתכסיסים, בכשפים ובקסמים מחשב חישובים באיזה זמן שורה מידת הדין על ישראל כדי לקלל.
בזכות התאחדותם של ישראל זכו להיוושע, ומן הצרה עצמה באה להם הישועה – מבלעם הצורר באה הברכה.
חרב פי-פיות הפה - להט החרב מתהפכת
הפה הוא חרב פיפיות
הפה מעלה למעלה או מוריד למעלה – מחייה או ממית כמו פי הארץ, פי הבאר ופי האתון. אותן פיות ש-מחיות, מזינות, מרוות ונושאות מתהפכות וממיתות.
פי-פיות
פי הארץ– האדמה פערה את פיה ובלעה את קורח ועדתו
פי הבאר– בארה של מרים נבלעת עם מותה
פי האתון כוח הפה נבלע מבלעם לאתונו
"אין כחנו אלא בפינו".
כל קיומו של ישראל תלוי באחדותו ובכוח דיבורו – בפה.
על ישראל נאמר "אַל-תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב " – כמו שהתולעת כוחה בפיה כן ישראל, כל כוחם בפיהם – כמו תולעת קטנטנה בכוחה להרוס עץ ענק.
האמונה בכוחה להעצים את כוח התפילה להתחבר לברכה.
ותפתח האתון את פיה
ותפתח האתון את פיה
רכוב על אתונו בדרכו לקלל את ישראל.
כשאתונו סטתה מהדרך איים עליה
"לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ"
אז למה לא הרג אותה במוצא פיו?
מביא רש"י מדברי חז"ל: "זה הולך להרוג אומה שלימה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זיין?"
התשובה נעוצה ביחסים שהתקיימו בין בלעם לאתונו, הוא חטא במשכב בהמה: "היתה לו אתונו לאשה שוכבת חיקו"
מי ש'שוכב עם אתונות', מאבד את כוחו אליהם – בנהנתנות נוצר מצב של שיעבוד רוחני. על מנת שכח הדיבור יוכל לפעול, צריך להשתחרר מהשעבוד הנהנתני לרצונות של עצמנו בלבד.
כוח הפה עבר לאתונו – ותפתח האתון את פיה
לא הועילו לו כל תחבולותיו, מאונס ולא מרצון – ברך את ישראל!
בא לקלל יצא מברך
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"
'אהל' מלשון מאהיל מרמז על הסתר
יַעֲקֹב מלשון עקב מרמז על המקום הנמוך ביותר בגוף, מייצג מצב שהאדם בקטנותו.
יש מצבים בחיים שמגיעים למקום נמוך.
גם אם המקום נמוך, עם אמונה חזקה, מגיעים למקום של "מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
אז ה' שוכן בתוך יִשְׂרָאֵל. להיות באמונה ישירות עם האל – להיות 'ישר עם ה-אל'.
מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ
הברכה איך להתעלות מעל בלבול, ספק ומרירות?
מראש צורים, מראש – למפרע – איזהו חכם? הרואה את הנולד. רואה את הנולד מתוך דבקות בה'.
בכח האמונה והבטחון בה' יש לעלות אל הגבעות מסביב למחנה, לראש הסלע משם משתקפת המציאות מנקודת מבט גבוהה מעל המחנה, אז אפשר להתעלות מעל הראייה המצומצמת הניבטת כשנמצאים רק במחנה.
כך, יש להתרומם מעל לנקודת המבט המוגבלת של סיפור המקרה והמצב. רק ממקום גבוה של אמונה אפשר לראות רחוק, עמוק ורחב את המשמעות הפנימית מעבר לזמן ולמקום.
משם מתקבלת תמונה רחבה
שנזכה לראות מראש צורים בכח האמונה!
פרשת בלק לקריאה מלאה בחלוקה לשבע עליות כנגד שבעה ימים בשבוע