בהעלותך שיעורים באִמּוּן אֵמוּן ואֱמוּנָה

עם ישראל לא מסתפק, הוא ממורמר, הוא מתאונן, מתלונן פעם אחר פעם. העם חוטא בחטא המתאווים.
משה רבנו מבקש מהקב"ה עזרה בהנהגת העם. הוא מרגיש כ-אמן הנושא את העם, "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה"
אז מקבל משה הוראה לאסוף 70 זקנים מהמחנה לאהל מועד, שם ה' מאציל עליהם מרוחו שיזכו לקבל נבואה כדי שיהיו למשה לעזר בהנהגת העם.
שניים לא מגיעים עם שאר הנבחרים לאהל מועד, הם נשארו במחנה: "שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ".

מפרש אור החיים שהם לא נכנסו עם שאר הזקנים מתוך ענווה. שניהם היו ידועים כאנשים בעלי מידות ישרות שאינם רודפים אחר כבוד. מתוך ענוונותם הגדולה לא העריכו את מדרגתם הרוחנית הנעלה. דווקא בזכות המידות הנעלות האלה זכו לנבואה – נחה עליהם רוח ה'.

מושג הנבואה הוא המייחד את עם ישראל. ר' יהודה הלוי מסביר בספרו הכוזרי (א, מא) בתשובתו למלך כוזר על הדרגות שישנן בבריאה: דומם, צומח, חי, מדבר, והמדרגה החמישית של עם ישראל מתאפיינת במדרגת משה רבנו, שהוא ידע תעלומות מה שהיה ומה שיהיה". והרי משה רבנו שקול כנגד כל ישראל. בכל אחד מישראל, יש בחינת משה רבנו, פוטנציאל להגיע לנבואה בהתאם למדרגתו הרוחנית, מקומו וזמנו העיקר הענווה.

אֶלְדָּד – מֵידָד שם כל אחד מסתיים ב-דד וביחד שניהם הם הדדיים החסרים למשה להניק את העם.