האם בכל במצב ובכל זמן, עשיה היא דבר מבורך?
האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו 'לא לעשות'? להרפות? להיעלם ?
מחנכים אותנו לעשות, להיות במצב של [TO DO] כל הזמן, צריך להתאמץ ולפעול כדי שדברים יקרו לנו. נדמה לנו שככל שנפעל ונשתדל יותר, כך נגיע למטרות ואם לא נדחוף ולא נעשה – כלום לא יקרה. יש לנו פחד פשוט להיות [TO BE] מבלי לעשות.

עשייה, או מנוחה תלוי מתי העניין נבחן ובסופו של דבר הם השלמה זה של זה לאחד שלם. המציאות הגשמית באה לשרת את המציאות הרוחנית, והרוחנית את המציאות הגשמית כך אי עשייה באה לשרת את העשייה.

סוד האמונה לחיות את ההווה במלוא ההוויה בקידוש החומר ברוח.

שבת – ביום השביעי מעצימה את אור הכח הרוחני המחיה את כל ימי השבוע;

'שנת שמיטה' – שנה שביעית, אחת לשבע שנים, שומטים את עבודת האדמה מעין 'שנת שבת' מאפשרת להעצים את אור הכוח הרוחני להחיות את השנים הבאות אחריה;

'שנת יובל' – שֶׁבַע בכפולות של שֶׁבַע שמיטות, בשנת החמישים

"וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים". שִׁבְעָתַיִם בשינוי ניקוד וחציית המילה לשניים שִׁבְעָתַיִם – שבע־עתים מלשון שבעה זמנים, בשנים ובשמיטות;

'ספירת העומר' – שבעה שבועות סופרים מפסח ועד שבועות יום מתן תורה.

שבעה קנים במנורת בית־המקדש – שלושה קנים מימין, שלושה קנים משמאל ואחד במרכז כנגד יום השבת;

הספירה השביעית בעץ החיים היא ספירת 'נצח' המגלמת את מידת הבטחון והאמונה. נצח מלשון נצחון, לנצח את האמונות המגבילות שהחומר מפגיש אותנו. אמונה ובטחון מאפשרים להיות כמנצח על תזמורת – לתת לכל דבר את הזמן והמקום להיות;

המידה השביעית האחרונה מבין שבע ספירות תחתונות היא מידת 'מלכות', המשקפת את פני המציאות עצמה, אחרי כל התהליך הנפשי שהועבר בשש המידות שקדמו לה;

ראש השנה בתשרי החודש השביעי למניין החודשים מניסן;