בראשית תהו ובהו בעולם ובנפש
פרשת בְּרֵאשִׁית דרך השם בסוד האותיות
"תהו־ובהו" בעולם ובנפש
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תהו־ובהו וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם".
לפני הפיצול בין חושך לאור, בין רע וטוב, היתה אחדות שלמה, היה 'אור־אין־סוף' ממלא את הכל.
הקב"ה ברא את כל הנבראים מתוך אַיִן ואפס – מההעדר נוצרה הוויה ממשית.
מפרש הרמב"ן: אַיִן, ריק, אפס מוחלט שאין לו ממשות, אין בו פרטים וחילוקים זה מזה.
"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ" – 'אבן עזרא' פירש: תֹּהוּ מלשון תְהוֹם. ההבדל בין תֹּהוּ לתְהוֹם – באות מ"ם סופית.
'תְהוֹם' הוא עומק לא נודע , עומק ללא סוף. מקום גאוגרפי או מטפורי המביע פחד מפני דבר לא ידוע כמו 'תְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה', מצב של דבר שאבד מהזיכרון.
תְהוֹם בשׂיכול אותיות מהות – מתוה, וממול המות – תמוה.
"וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם"
"וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" – כאשר אדם נמצא בחושך הוא מרגיש בתהום של חשכת מוות, מקום שאין לו מתווה ללכת בו.
אולם, כאשר יש לאדם הגדרה ומהות, מקום וזמן, אז יש לו מתווה. מהות מעניקה בהירות, אחרת אדם תוהה.
הרמח"ל במסילת ישרים אומר: "העולם הזה דומה ללילה, חושך הלילה גורם לאדם לא לראות מה שלפניו עד שיראה עמוד כאילו הוא אדם ואדם כאילו הוא עמוד… רואים הרע כאילו הוא טוב והטוב כאילו הוא רע".
בחושך אין פרופורציות. כשחשוך קשה לאדם לראות את פני הדברים, מה אמת ומה שקר, מה נכון ומה לא נכון. יש "תהו־ובהו" שמפעם עמוק.
הרקאנטי מפרש "תֹּהוּ־וָבֹהוּ" – "תֹּהוּ" מלשון תוהה [תהה על קנקנו] דבר שעדיין אין לו מהות או הגדרה;
"וָבֹהוּ" מלשון 'בו הוא'. הדבר כבר נכנס לתוך מסגרת כלשהי, נכנס לתוך כלי, יש לו הגדרה.
עולם התהו ועולם התיקון בנפש
"תֹהוּ־וָבֹהוּ" בראיה חסידית הם שני אופני תודעה לפירוש המציאות: 'תֹּהוּ', ו'תיקון'.
תודעה של 'תֹּהוּ' זוהי תודעה שעדיין אינה מתוקנת, בה האדם מלא ב'יישות' של עצמו ואין מקום לשום דבר אחר. הוא מרגיש שהוא המרכז, מרוכז בעצמו באופן לא נכון, בחוסר יכולת להכיל דבר נוסף מחוץ לעצמו ולראות את המציאות בצורה שלמה אלא רק את חלקו. 'תֹּהוּ' מורה על מצב שמכונה בקבלה 'אורות מרובים בלי כלים', רצון גדול אך ללא אמצעים למימוש מתוך חוסר יכולת להנהיג את עצמו, שבסופו של דבר מביא למשברים;
וממול תודעה של 'תיקון' בה האדם מתנהל מתוך שלמות פנימית ביכולת להכיל מצבים. תודעת 'תיקון' נובעת ממקום של בגרות הרואה את התמונה השלמה לטובת האחר והכלל מעבר לעצמו.
אדם בסוד האות אל"ף
ספר 'דברי הימים' פותח במילה "אָ־דָם"[ דברי הימים א א', א'.] כאשר האות אל"ף גדולה ביחס לשאר האותיות, לרמז שאדם־הראשון הוא ראש ליצורים [אוצר מדרשים, מדרשי רבי עקיבא, אותיות גדולות..
האות אָלֶ"ף [=1] בגימטריא.
בשינוי ניקוד אָלֶ"ף לסגול נקרא אֶלֶף [=1000].
שינוי הערך הוא לא רק בעקבות שינוי הניקוד, אלא ערכה משתנה בהתאם לאופן ספירת האותיות.
כאשר האות אָלֶ"ף מופיעה ראשונה בסדר האותיות אל"ף עד תי"ו ערכה המספרי הוא אחד [1] והאות תי"ו [=400] בגימטריא. אחרי האות תי"ו מופיעות עוד חמש אותיות סופיות – מנצפ"ך. כשממשיכים את ספירת האותיות אחרי האות תי"ו, מגיעה האות כ"ף סופית [=500] בגימטריא, אחריה האות מ"ם סופית [=600], האות נו"ן סופית [=700], האות פ"ה סופית [=800], האות צד"י סופית [=900] ואז מגיעים לאֶלֶף [=1000] היא האות אָלֶף ומתחילים מהתחלה [1].
האות אל"ף הגדולה מרמזת על אֶלֶף אורות מ'אור־אין־סוף' שהיו באדם הראשון שהיה ישות של אור ולא בשר ודם.
בספר יצירה האות אָלֶ"ף רומזת לספירת 'כתר', שהיא העליונה, הראש העליון מכולן, נסתר מכל הנסתרים, אותה הארה ראשונה שכללה את כל הבריאה העתידה.
אל"ף גדולה מביעה ומביאה לידי ביטוי את תחושת הגדלות וגילוי האור העצום שהיה בו שגרם לו לחטוא ובעטיו של החטא גורש מגן־עדן ונסתלקו ממנו האורות.
'אדם' היה יישות של אור
'אדם' היה יישות של אור.
אחרי החטא האור התחלף בעור – "וַיַּעַשׂ ה' אֱ־לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם".
האות אל"ף מגלמת את אור הנשמה הנצחית, היא התחלפה באות עי"ן, מיסוד העפר המבטא את העולם הגשמי והחומרי.
ה' עשה להם לבוש – בגד מעטה חיצוני המגושם בתוך גוף, כדי שיהווה כסות ומגן לנשמה הפנימית.
אותיות אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת על פי סדר הופעתן מדגימות את מערכת היחסים המורכבת בין הנשמה לגוף אחרי החטא. אל"ף היא אור הנשמה האלוקית שהתלבשה בתוך אותיות 'ב־ג־ד' שהוא הגוף.
כאשר הגוף מבקש לקחת לעצמו את ההנהגה על הנשמה, אז הבגד הופך לבגידה והלבוש מבקש לכסות על הבושה.
"וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת". הם נעשו מודעים להיותם "עֵירֻמִּם" ביטוי לערמומיותם; תפרו "עֲלֵה" מלשון עילה – עלילה ומעילה לכסות על המעילה בנשמה שממעל; "תְאֵנָה" מלשון תואנה. אמר רבי שמעון בן יוחאי[1]: עלה שהביאה תואנה לעולם, כל מעשיה תואנות תוצאתם.
'דרך תורה' או 'דרך ייסורים'
בהנהגה הגבוהה של הבורא אין בחירה. למרות שכולם נוצרו ממקור אחד אך "בשלושה דברים אדם שונה מחברו: בקול, במראה ובדעת" [סנהדרין לח, א'. – כשם שפרצופיהם אינם דומים כך דעותיהם אינן דומות.
שתי דרכים להגיע אל המטרה התכליתית: 'דרך תורה' או 'דרך ייסורים [ בעל 'הסולם' בפירוש לזוהר]. התפתחות מדעת נקראת 'דרך תורה'; שלא מדעת – נקראת 'דרך ייסורים'. כשמה כן היא, עוברת באיסורים רבים, בייסורים גדולים ובאריכות הזמן עד שאדם יסיר את הקליפה המכסה על הדעת.
במחשבת הבריאה הכל כבר ידוע מראש, עוד מששת ימי בראשית. לכל נשמה שיורדת לעולם יש תוכנית בתוך זמן ומקום לפעול בו עד שתשוב לבית עולמה, עולם האמת. אי־אפשר לפסוח על אף שלב בתכנית, זהו תהליך התפתחותי הנחוץ כדי להביא את האדם לגמר התיקון שלו ושל כלל הבריאה.
החיים מזמנים נסיונות: קשיים, כאב, צער וייסורים. כאשר אדם מאמין שכל מה שנעשה בעולם הוא מאת ה' — 'אין רע יורד מלמעלה', אזי כל תפיסת המציאות שלו משתנה.
נקודת המבט היהודית מרוממת את נקודת המבט לראות את המציאות מתוך הנקודה הפנימית הייעודית החבויה בה, מעבר לתפיסת החומר – ה' הוא טוב ומיטיב. הטוב מסתתר עמוק בתוך מה שנראה ומרגיש קשה היום, ולמחרת יתגלה שהוא לטובה.
עצם קבלת הייסורים מזרזת תהליכים, ואז 'דרך הייסורים' הופכת ל'דרך תורה' בתחושת מימוש והגשמה מתוך התמסרות לשליחות. אחרת, ככל שהזמן יעבור והאדם מתרחק מהתכלית שלשמה הגיע לעולם, הוא יחווה עיכובים וייסורים, מניעות והגבלות על חשבון הזמן שנקצב לו לפעול בתוך גופו במסע הזה.
"אַיֶּכָּה?!"
"אַיֶּכָּה?!" שואל ה' את האדם לאחר החטא.
'היכן אתה?' הייתכן שלא ידע היכן האדם נמצא?! הרי הוא רואה מקצה העולם ועד קצהו!
"אַיֶּכָּה?" – הכוונה 'היכן האחריות שלך?'.
מפרשים חז"ל, כל אחד מצידו טוען שאין זו אשמתו ומגלגל אשמה על האחר. 'תפרו' עלילות ותואנות אחד על השני. מעלו במצוות ה'; מעלו בערך עליון; מעלו באמון זה של זו.
"אַיֶּכָּה?" – ה' נותן לו הזדמנות לקחת אחריות על מעשיו, אך הוא מתנער מאחריות. האדם מגלגל על האישה אחריות ואף בא בטענות אל ה', האישה מגלגלת על הנחש. בכך הם מוסיפים חטא על פשע.
כך גם קורה בסיפור קין והבל. ה' שואל את קין אחרי שהרג את הבל: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?", הוא עונה: "לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?". גם הפעם מדובר בבריחה מאחריות.
קַיִן מלשון קניין – קנאה. הוא קוּלל להיות נע ונד בעולם החומר, בחיפוש אחר קניין כלשהו מבלי לדעת מהו, מה הוא מחפש, והיכן הוא.
קַיִן הוא סוד הגוף, הבל – סוד הנשמה.
קין רצח את הבל, רצון הגוף בעולם החומר הורג את רצון הנשמה ואז שוב חוזרים לאותה בגידה.
מי יתן ונאיר את אור הנשמה בעולם בשליחות מחשבת הבריאה.
תְהוֹם בשׂיכול אותיות מהות – מתוה, כשיש לאדם מהות ומשמעות אזי יש לו מתווה להזריח את אורו וממול המות – תמוה כשהוא בוחן את המציאות מתוך עולם החומר בו אנו חיים.
"שבת בְּרֵאשִׁית",
שבת ראשונה בקריאת התורה – שבת בראשית היא "עת רצון" להתחבר למקום הראשיתי שלנו.
"בראשית" זה לא מקום במרחב או נקודת התחלה חדשה בזמן.
'ראשית' היא ספירת חכמה.
ישראל עלות במחשבה ראשית
עלינו להתעלות לנקודת החכמה – נקודה שהיא מעל לממד המקום והזמן וממנה להתבונן על המציאות ממרום קודשך.
שבת היא מקור הברכה לכל ימות השבוע.
"שבת בְּרֵאשִׁית" היא מקור הברכה לכל ימות השנה. ממנה נשפע שפע וחיות על כל ימי החול.
שבת שלום וברכה לכל השנה.