בֹּא אֶל פַּרְעֹה
למה אומר הקב"ה למשה 'בוא' ולא אמר לו 'לך' אל פרעה.
לומר, כי אתה לא לבד. אני איתך לעזור לך כך שתוכל לעלות ולהתעלות מעל המצב.
ומוסיף הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ… הכנתי את הקרקע על מנת שתוכל להתקדם בתכנית האלוקית.
כך, כדי לקבל עזרה, אדם צריך להושיט יד לעזרה, להסכים לשתף פעולה.

מלכתחילה היו למשה התנגדויות למשימה שאליה נדרש.
דיבורו של משה היה בגלות.
משה רבנו, מנהיג שלא קם כמותו. הוא גדל כנסיך בארמון פרעה.
אילו הוא היה גדל בבית הוריו, מן הסתם היה גדל במודעות ובאמונות מגבילות של 'עבד'.
אולם העובדה שמשה גדל וחי בארמון, הוא גדל בסביבה מצמיחה, במודעות של מנהיג.
נוצר מצב שמשה היה חצוי בין הדיבור הפנימי שלו שעליו גדל לדיבור שהיה צריך לדבר בשם העם… 'דיבור בשני קולות' לכן פיו היה כבד ודיבורו לא נשמע . רק ברגע שמשה היה שלם בדיבורו הפנימי והחיצוני, דיבורו נשמע.

כח הדיבור
משה, חוזר ואומר אין טעם לדבר, ממילא דבריו ייפלו על אוזניו הערלות של פרעה.
ועד אז הוא נשלח פעם אחר פעם אל פרעה לומר את דברו גם כשנדמה היה שהוא לא נשמע, דיבורו הלך והתפשט ברחבי מצרים והשפיע על תודעת כולם.
מרגע שדיבור יוצא, הוא הולך ומתפשט בעולם. זה רק עניין של זמן עד שהדיבור נקלט בחלל כמו זרע שנקלט ומתחיל לצמוח.
כל אחד שומע את מה שהוא צריך לשמוע, את העניין המיוחד שלו, בזמן ובקצב שלו.

הכל עניין של התפתחות של הזמן והמקום

ממאמרות לדברות
ה'שפת אמת' מראה את הזיקה המתקיימת בין שלושה אירועים שהמספר עשר ניצב במרכזם: בריאת העולם בעשרה מאמרות, יציאת מצרים בעשר המכות, ומתן תורה בעשרת הדיברות.
מהלך שלם של 10 – מראשיתו עד סופו. מלמד על התפתחות ומעבר מדבר לדבר, וכאן, ממאמר לדיבור.

מה הבדל בין דבור לאמירה?
באמירה, שאין צורך להרמת קול, בדבור צריך להרמת הקול ולהכריז הדברים.
פירש רש"י אמירה מסמלת לשון רכה ונעימה, ואילו דיבור מסמל לשון תובענית, קשה ותקיפה.
הקבלה מסבירה, בדבור יש חתוך הקול והאותיות, זהו ענין גשמי, חיצוני ופשוט.
דיבור, הוא ענין כולל ומורה על חיבור בין שניים – המדבר עם מקבל הדיבור, "משה דיבר עם "…

לעומת זאת, אמירה, זה הענין הרוחני הפנימי של הדברים. יש בה הכוונה המכוונת להשגת תכלית כלשהי.
האמירה באה לפרש פרטי דברים שאומרים גם ללא כל צורך בנוכחות של מישהו שיהיה נוכח וישמע.
ועל כן אומרים "משה אמר ל…", אבל לא תוכל לומר "משה אמר עם… ".
קובע ה'שפת אמת', דיבור, הוא מבורר ומפורש יותר מן המאמר, וזאת בזכות העמדת כל דבר על מקומו.

כח הדיבור מתחיל בפה
הפה, הוא מקום החיבור אל הנשמה, החיבור בין גשמיות לרוחניות.
מהותה של מצרים היתה לנתק אותנו מהרוחניות, בקוצר רוח, על כן כח הדיבור היה במצב של גלות.

התעוררות הגאולה מתחילה בפסח
יציאת מצרים, בגאולת דיבור הפה – יציאה מ-"פה- רע" אל "פה-סח'.
גלות מצרים התחילה ב"פה-רך" בְּפָרֶך, בלשון חלקלקה עד שנעשו משועבדים בעבודה קשה של "פרעה" – "פה-רע" – לשון הרע, דיבור פרוע ומתפרע.
עד היציאה לגאולה ב "פסח" – "פה-סח" פה בדיבור טהור ובהגדה השייכת לכח הפה. על כן נצטוינו בהגדת סיפור יציאת מצרים בליל פסח – כי בלילה הזה יצא כח הדיבור מכל המיצרים מעבדות לחירות.

דיבור הוא אור היוצא מהפה
.
'אור פה' הן אותיות 'רפואה' הכל תלוי בפה. הפה מכניס והפה מוציא. אנחנו אחראים על דברים שנכניס לפה באותה מידה על הדברים שנוציא מתוכו. בין במזון ובין בדיבור. להיות מודע למזון שמכניסים ולהתעלם מדיבורים של 'פה רע', כמום כזיהום אויר, מהדהדים ומשפיעים על כל העולם. דיבור מתוקן זו ה-רפואה ב-ה' הידיעה.

דיבורים שהפה מתרגל לומר, הלב מתרגל להאמין
עלינו להיות מודעים לדיבורי 'פרעה' של פה רע, כדי שנהיה ב- פה-סח
כמו שהדיבור חוצה גבולות ומשפיע על כל המציאות, כך גם התודעה שלנו, קובעת את מצב כל העולמות, לא רק מצב עולמנו הפרטי.

היציאה הראשונה משעבוד לחרות מתחילה במצווה.
המצווה הראשונה שניתנה לישראל, נועדה להעניק להם חיים מלאי הגשמה, והיא מתחילה בלקיחת אחריות.
עד עכשיו ישראל היו משועבדים למצרים ולא היתה להם בעלות על הזמן שלהם.
מעתה, הם הופכים להיות הבעלים על הזמן שלהם ומקבלים לידיהם את האחריות והשליטה על עיצוב המציאות. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
בקידוש החודש, ישראל מקדשים את החידוש ובוחרים להתחדש עם כל חודש מחדש, הן ברמת הפרט והן ברמה הקולקטיבית כעם.

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
"רִאשׁוֹן" הוא א' ב' בכל דבר. הוא 'אב טיפוס'. המצוה הראשונה ניתנה בפרשת 'בא' אותיות 'אב' כל מצוה היא א'ב' כדי לחיות חיים מלאי הגשמה.
הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, 'אביב' אותיות 'אב – יב' החודשים למנין ספירת החודשים בלוח העברי המבוסס על מחזוריות הירח.

אביב , הוא זמן התעוררות ראשונית של הטבע. זו איננה רק התעוררות של צמיחה ופריחה זוהי לידתה של תודעה חדשה. תחילתה של חירות.

ישראל מעל המזל
המצוה הראשונה מעניקה לישראל את הסוד איך 'להיות מעל המזל' להתעלות מעל מצב הכוכבים ולהתגבר על מצבים שהזמן והמקום מביא.
"אין מזל לישראל".
מצווה ראשונה זו, התחילה בחודש ניסן ראש לחודשים שמזלו טלה, הראשון בגלגל המזלות, העניקה לישראל את הסוד איך להתעלות מעל כוחו של מאדים.

פרעה ידע לראות בכוכבים. הוא ידע את הסוד שבכל חודש שולט מזל אחר המושפע מכוכב אחר. לכן הוא אמר למשה ואהרון רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם. הוא ידע שכוחו מגיע מכוכב מאדים, שליטו של מזל טלה,יעלה לקראתם במדבר להרגם. לכן לא חשש לשלחם.
.
אולם במצווה הראשונה קיבלנו סודות על מהלכם של השמש והירח והשפעתם על הכוכבים והמזלות, כדי להתעלות מעל המזל, לנטרל את הצד השלילי שלהם כך שהתדר השלילי של מאדים וטלה לא יכלו יותר לשלוט על ישראל.

הסודות הטמונים בלוח השנה העברי, בקביעת מועד מולד כל חודש וסוד קידוש החודש בשלושה שלבים: שבת שלפני המולד מברכים את החודש. ראש חודש ביום המולד ושבוע לאחר מכן בברכת לבנה. מעניקים לנו את השליטה על החודשים, לחבר אותנו לתדרים החיוביים של כל חודש כדי להתעלות מעל טבע המזלות השולט בכל העולם.

עניין הקידוש הוא עניין מהותי להתעלות מעל הטבע.
כשאיש מקדש את האישה שלו, 'הרי את מקודש לי', מה הוא אומר לה? הוא למעשה מבדיל אותה מכל הנשים, היא מובדלת רק עבורו.
ישראל מקדשים את הלבנה, בקידוש הם מקדשים את החודש בחידוש…. הם מובדלים מכל העמים…
אז מה הפלא שאין מזל לישראל?

ישראל מונים ללבנה בהיותה הקטנה מבין שני המאורות הגדולים משולה לישראל (חז"ל)
למה מונים ללבנה ולא ל-חמה כמו שאר אומות העולם?
מערכת השמש מסמלת את הטבע הבלתי משתנה, שמסלולה תמיד קבוע, זורחת במזרח ושוקעת במערב יום אחר יום ללא שינוי. השמש קובעת את מהלך השנה מלשון 'לִשְׁנות' בחזרה קבועה. זאת ועוד, השמש מלאה מהאור של עצמה. היא תמיד נראית, בולטת ומוחצנת.
בעוד שהלבנה כנגד מהלכו הקבוע, המתמיד והבלתי משתנה של הזמן והטבע, נמצאת בתהליכים מחזוריים תמידיים. מהלך התפתחותה של הלבנה מתחיל בקטן, עולה, גדל ומגיע אל שיאו ואז יורד. פעם בעליה ופעם בירידה, פעם גלויה פעם נסתרת… באה ונעלמת כל חודש מחדש מתוך האור שהיא מקבלת מהשמש.
עם ישראל בכלל וחיי כל אחד בפרט – כמו הלבנה
משתקפים במחזוריות, מתמלאים עם הימים, מגיעים אל השיא ואז מתחילה הדעיכה עד להיעלמות ושוב חוזרים ועולים.
לירח, לישראל ולאדם יש מצבים משתנים, של עליות וירידות. כשהוא בעליה הכל בהיר ומואר, והוא רואה לאן. כשהוא בירידה, הכל נראה חשוך ואינו מסוגל לראות לאן.

הציווי לקדש את החודש דוקא כשבקושי מבחינים בה
מלמד שעבודה אמיתית באה בזמן של ירידה, לא משנה עד כמה הכול נראה חשוך ולא רואים מכאן לאן… ממשיכים בזכות הידיעה שתמיד מחדש יעלה האור עד שיעלה בעתיד וישאר לתמיד.

חז"ל אמרו, "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל".
שנזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן
שבת שלום
ממני אלי

השאירו סימן או תגובה ושתפו את החברים שלכם באהבה. .

רוצים לקבל את פִשְרָה של הפרשה מדי שבוע לתיבת המייל.
מלאו פרטים כאן בתיבה והיא תשלח אליכם באהבה.

כל הזכויות שמורות © אלי לנדאו – התבונה דרך השם

לומדים בחברותא פַּרַשָה ופִשְרָה כל שבוע
בחכמת הסוד של הקבלה וחכמת האותיות
רוצה להצטרף?
כל הפרטים כאן