פרשת עקב - הבטחה לכל הזמנים
פרשת עקב התקדמות בעקביות מול עכבות ועיכובים
פרשת עקב דרך השם בסוד האותיות
שני קטבים מנוגדים בעקב
שני קטבים מנוגדים ב-'עֵקֶב' – התקדמות בעקביות מול עכבות ועיכובים
עֵקֶב מעברת בשמה מספר משמעויות – בגלל – בעבור – מסיבה כלשהי – בעקבות.
בשינוי ניקוד עֵקֶב מתקבל עָקֵב – החלק הנמוך ביותר של הגוף, הוא הסוף והוא ההתחלה במובן הפיזי והרוחני.
העָקֵב מחובר לרגל אך מופעל מהראש. אין בו הבנה שיש לראש, ואין לו רגש השייך ללב, נוגע בקרקע, מעניק יציבות, ביטחון וקרקוע או דישה ודריכה במקום. כך או כך הכול נובע מהראש.
בעקבות העקבים
תשקיף בבואת חייו של האדם בעקביו ובעקבות שהוא מותיר אחריו עֵקֶב מעשיו, פעולותיו, אופן הליכתו ודרך הליכותיו מעצם תכונותיו. עד כמה הם עמוקים או שטחיים, צרים או רחבים, גשמיים או רוחניים עֵקֶב התנהלותו ותפיסת המציאות שלו בחיים.
בשיכול אותיות עֵקֶב מתקבל קבע לשון קיבעון, ובשמיעה פונטית עֵקֶב נשמע עכב מלשון עיכוב.
מושג הזמן איננו קיים, הוא מתקיים רק בתודעה שלנו, לכן אנחנו טועים לחשוב שהשכר מגיע באופן מיידי, אולם הוא יכול להתעכב.
הכול תלוי בהנהגה שננהיג את חיינו – סוף מעשה במחשבה תחילה, לכל מחשבה ופעולה יש השלכה על התוצאה.
הפרשה קוראת לנו להתבונן על סופו של כל דבר עוד מתחילתו, מה התכלית?
מה הסיבה שבגללה יצאנו. מאילו מניעים אנו פועלים ואילו מונעים אותנו מלפעול? תכלית! זאת כל המהות.
תכלית, היא הכלי להגשמה, מחברת למעגל שלם – מראשיתו לסופו
ת' ראשונה במילה תכלית היא – תחילה
ת' אחרונה היא – תוצאה
ובאמצע כלי להגשמה.
כשיש תכלית יש כלי למשיכת אור להגיע לבֵּרַכָה.
החוקים להגיע לברכה
יש חוקים מאוד ברורים להשיג את הבֵּרַכָה על פני האדמה.
אדמה היא ארץ לשון ארציות התגלמות גשמית.
אדם מלשון אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. כל ייעודו להידמות לעליון, למלא את חלקו בשותפות מלאכת הבריאה.
הגשמה מילה מושאלת מהמילה גשם מתאר שפע היורד משמים בצורה של מים להגשים ולהצמיח, לא רק את האדמה, גם את האדם.
האדם הוא מעין צינור שדרכו עובר השפע לגשמיות.
צינור שאין בו זרימה והמשכיות אין בו חיים או בְּרָכָה.
כדי לזכות בברכה יש לשמור על החוקים ולפעול על פיהם.
שפע של הבטחות לשכר ולגמול כאן בפרשה, יחד עם זאת, יש אזהרה ממוקשים של "רצון לקבל לעצמי" העשויים להוביל לבורות חשוכים. נשאלת השאלה מהיכן אנחנו פועלים; מתוך ידיעה או מתוך "רצון של עצמי"?
ההבדל בין ידיעה לרצון - מי יכריע בין השניים?
משה רבנו שב מעלה את חטא העגל. הוא מזכיר להם שהם בעצמם חוו וראו במו עיניהם ניסים גלויים ועצומים. לא מדובר בסיפורים שעברו מדור לדור, הם בעצמם ראו וחוו את כוחו ועוצם ידו של ה' – קיים ומשגיח! חז"ל מתארים את גודל הנס בקריעת ים סוף: "מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי". מבחינתם הכל זה עובדות!
למרות זאת ואף על פי כן, איך ייתכן שהם נסחפו אחר הרצון של עצמם? ארבעים יום מאותו מעמד רם ונישא, הם ממהרים לעשות להם אלוהים אחרים – עגל זהב.
סיפור העגל ממחיש את ההבדל שיש בין ידיעה לרצון, מה שהאדם יודע ומכיר ומה שהאדם רוצה בו הם שני עולמות נפרדים לגמרי. בסופו של דבר הרצון הוא זה שמכריע!
הבחירה בידינו
ההבטחות לשכר ולגמול לצד האזהרות מראות שכל האפשרויות גנוזות באדם
יש מרכיבים מרכזיים באישיותו: הגדרה עצמית, רצון ובחירה. אילו מהן יממש? על פי רוב זה תלוי בבחירות שיעשה. באותם תנאים יש אנשים שיבחרו לפעול לקדושה ויהיו כאלו שיבחרו אחרת, יכרעו אל מול הרצון של עצמם למרות ידיעת הנתונים העובדתיים ועל אף הערכים שגדלו עליהם.
יהיו אנשים שיפעלו "לשמה" ויראו בעבודת ה' את התכלית, ויהיו שיפעלו "שלא לשמה" ממקום המשרת את העצמי כאמצעי לממש את רצונותיהם בציפייה לשכר תמורת עבודתם ונאמנותם אליו.
שני סוגי האנשים האלה יקיימו מצוות, אך תהום פעורה בין עולמם הפנימי במערכת הערכית ותפיסת ה'.
"כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם… לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד"… פרש"י: לפייסו בממון. הכוונה שוחד בבחינת "כופר נפש", נתינת ממון לשם פיוס וכפרה. הרבי מלובביץ מחדד "ממון" היינו כל מצוה הנעשית על ידי נתינת ממון כגון צדקה להפטר מעונשה של עבירה – לא ישא פנים.
ה' נושא פניו רק ליראיו. על כך מברכים הכהנים "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" – וזאת הברכה.
הבחירה בידינו – וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי – המשמעות המסתתרת בציות למצוות כדי למצות את הברכה.
כוחה של הברכה לעורר בתוכנו את הזיכרון להיות שותפים לבורא במלאכת הבריאה
כל דבר בעתו
כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם
מלבד הלחם הגשמי, יש מהות, הנקראת "מוֹצָא פִי ה'" זהו האור האלוקי המחיה כל דבר בבריאה, ועליו יחיה האדם. ניצוץ אלוקי שאינו גלוי לעין אולם הוא אצור בכל דבר ומעניק את עיקר החיות לכל ברייה בבריאה. הברכה על המזון מושכת וממשיכה עליו אור אלוקי.
וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.
בטבע יש סדר ויש זמן, יש תהליך וצריך הבשלה.
אין דילוגים, אין קיצורי דרך, יש סיבה המובילה לסיבה ואין דרך לעקוף.
"בְּעִתּוֹ" הוא החוק והסדר שה' כפף אותנו אליהם.
ההשתהות וההמתנה הם מתנה והזדמנות להתבוננות ובירור מטרה.
וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם
וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם – מְטַר הוא גשם מלשון הגשמה. גשם מתאר מים היורדים מן השמים להצמיח את הארץ ולהגשים את הברכה בגשמיות.
מְטַר מלשון מטרה
אַרְצְכֶם אומר רש"י ארץ מלשון רצון אותיות צנור או נוצר
ארץ היא גם דימוי לגוף ולמרחב ההגשמה של האדם על פני האדמה.
צנור שאין בו זרימה והמשכיות אין בו בְּרָכָה
כדי לזכות בברכה יש לשמור על החוקים ולפעול על פיהם
אומר ר' נחמן, ראשי תיבות מְטַ"ר: מַרְאֶה, טַעַם, רֵיחַ (ליקוטי מוהר"ן תנינא א')
כָל הַדְּבָרִים נֶחֱלָקִים זֶה מִזֶּה בְּמַרְאֶה טַעַם וָרֵיחַ, וְעִקָּר הוּא הָרֵיחַ,
בכל רצון צריך לבחון את המטרה דרך שלוש עדשות להגיע לתכלית
מַרְאֶה – איך תיראה המטרה?
טַעַם – מה הטעם והסיבה המניעים אותנו לרצות להשיג את המטרה?
רֵיחַ – הוא ניחוח, מלשון נחת, שם חבויה התשוקה. כִּי אֵין הַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית אֶלָּא מֵהָרֵיחַ, איזה ניחוח נפזר במעשינו ואיזה נחת נעשה לבוראנו.
ללא תשוקה לעשות ולפעול למען, לא יכולה להתהוות שום מטרה…
זאת ועוד, הכול בעתו – אל לנו לדחוק את השעה פן השעה תדחק בנו – "כל עכבה לטובה".
עיכובים סופם להביא ברכה.
החיים הם שינוי ותנועה, העיקר להתקדם, גם אם "עקב בצד אגודל" רק לא להתעכב כלל.