חֻקַּת
ככל שמתקדמים בדרך פנימה
מגלים את המרחק שנפער לפנינו
המרחק בינינו לבין 'הארץ המובטחת'
בזגוגית הדקה שבין אמונות למציאות
אלי לנדאו
יש דברים נסתרים לעולם לא נבין
ואולי גם לא נדע
מצוות פרה אדומה, היא אחד הדברים הסתומים ביותר שהעסיקה דורות רבים של חכמים.
עליה אמר שלמה המלך בחכמתו: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"!
זו המצווה היחידה המופיעה בתורה שנראית לא הגיונית ואין לה שום הסבר
לעומת שאר המצוות שיש להן הסבר הגיוני.
ואולי זאת הסיבה שהיא נקראת 'חוקה' כי אין לנו מקום לשנותה או לעשות בה דבר.
פרה אדומה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, חוקה אין כוונתה לחוק, אלא למצווה החקוקה בנו בלב לעד, כמו חקיקה בסלע,
פרה אדומה היא התיקון לעגל – אמא פרה באה לכפר על מעשה 'בנה' במעשה עגל הזהב
היא נשחטת ואח"כ נשרפת כדי לכפר על עוונותיהם של בני ישראל שחטאו במעשה העגל,
רש"י מסביר שבחטא העגל, חזר המוות לעולם. שם דבקה בנו טומאת המת שהיתה בחטא.
והתרופה ל'מוות' הזה היא "פרה אדומה" – שחקק את מטבע הלשון >כפרה
אז למה פרה? למה אדומה? ולמה תמימה?
בחטא מעשה העגל העם היה סגור במעשה החטא 'שהמית אותם' וסגר עליהם.
'עגל' מלשון עיגול סגור בתוך עצמו.
הפרה באה לסגור מעגל. היא מוציאה אותו ממעגל החטאים הסגור בו הוא נמצא.
היא מקריבה את עצמה למענו, פותחת את העגל למעגל חדש, פורה ומפרה.
פרה, מלשון פריון והפריה נתינה והשפעה ובכך היא למעשה מחזירה אותו לחיים מלאים.
הצבע האדום הוא צבע התשוקה. היצר, המיניות וכוח החיים.
ותמימה, מלשון שלמה, מייצגת חיים מתוך שלמות האמונה בבורא ובחיים.
"פרה אדומה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים – מטהרת את הטומאה ומטמאה את הטהור"
אחרי שהפרה נשרפה האפר שלה מעורבב במים, הוא מעין "תמצית חיים" המעניק כח, מניע ומעודד לפעול, לעשות ולחיות את החיים בשלמות מתוך איזון – לא להיות החי המת שהחיים עוברים על ידו, ולא להיפך שהפרה, מפרה ומגדילה את דעתו.
חיים ומוות הם מצבי תודעה של הנעה או חדלון
כל גוף חי מקבל חיות מהכח המחייה לצורך קיומו
ברגע שהגוף מת, הכח המחייה מפסיק את זרימתו לגוף עד שזה נשאר ריק, אטום ומחוסר רוח חיים.
'מוות' הוא מצב תודעתי. הוא לא רק מצב פיזי סופני, הוא מייצג חידלון,
אטימות ורצון לקבל לעצמך בחוסר מעש
שורש כל הצרות שלנו בחיים, זה החסרון בשיא עוצמתו המכונה בשם 'טומאת המת'.
ה'מוות' הזה מייצג קשת רחבה של בעיות בכל המישורים בחיים ובגוונים רבים של פחדים וספקות.
כמה פעמים 'מתנו', כשהמתנו חלקים בתוכנו כשפחדנו?
כשלא ראינו את מה שמחכה בתוכנו שנפתח… עד ששכחנו פשוט לחיות!
כשמשהו מת הוא ממית אתו עוד חלקים ועוד אנשים . אנו מושפעים זה מזה ומשפיעים זה על זה
הרצון של כל גוף מת להתמלא, ממשיך להתקיים בו
וכדי להתמלא הגוף שואב יונק ונאחז בסביבה הנמצאת בקרבתו.
עפ"י ההלכה כל מי שנוגע במת או נמצא בקרבתו נדבקת בו טומאתו של החלל המת
כל חלל מטבעו מבקש להתמלא – גוף מת מתמלא בריק הטומאה.
'טומאה', זה מלשון 'אטימות', הטומאה אוטמת את דרכי כניסת האור ומשאירה אותנו אטומים, נעולים ומנותקים מהאור ומעצמנו – חיים במצב של 'מות תודעתי' וזה החטא הגדול מכולם.
הבעש"ט הופך את חוקי טומאת המת ופרה-אדומה לאבחנות עמוקות בתורת הנפש ואומר
"…. גם סמני הרפואה מרפאין את החולה ומכאיבין את הבריא"
אחדות ההפכים – שתי פעולות הפוכות לאותו דבר עצמו.
שורש המילה ח.ט.א מבטא את אחדות ההפכים – החטא והחיטוי – לחטוא ולחטא
הכל נעוץ באותו שורש – מה שמפיל זה גם מה שירפא.
'דומה בדומה' סוד הריפוי בהומאופתיה וסוד הדימוי העצמי בחיים.
אנרגיה אחת מבטאת עצמה באופן דואלי.
המטה שייפה את כוחו של משה להנהיג את העם הוא אותו מטה שגורם למשה לאבד את כוחו
המטה הוא ביטוי לסמכות משה.
חשופים לפגעי המדבר ללא הגנה אחרי שמרים ואהרן הולכים לעולמם – ללא הבאר וללא ענני הכבוד.
'פי הבאר', אחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בריאת העולם בין השמשות הנחשבים כנס.
הבאר הייתה בעצם סלע שנבעו ממנו מים, בזכות מרים הנביאה, והיה הסלע מתנהל עם בני ישראל במסעותיהם.
משמתה מרים, הפסיקו המים לנבוע מן הסלע, והוא הסלע עליו הכה משה בפרשת מי המריבה.
רש"י מסביר מדוע סירבה הבאר לתת מים לאחר מות מרים:
מים מסמלים חיים, מים זה תורה. תורה היא אור המחייה את הנשמה. הסתלקותה של מרים, מרמז על הסתלקות אורה של הנשמה.
החקיקה הראשונה שהבורא חקק היתה בריאת החושך.
עם מותה של מרים, חשך האור.
"בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ", ראשי תיבות 'בחשך'. כך עולה מ- 'שירת הבאר':
הבאר היא בור חשוך, ועם זאת, היא נותנת מים, מעניקה חיים, אור ושפע,
החושך חופר ומגדיל את הבורות אבל רק מקום חשוך וריק אפשר למלא ולהאיר.
משה נצטווה לדבר אל הסלע, לעורר ולהאיר את הנשמה. ולא להכות בסלע.
מעמד 'מי מריבה', התרחש בשנת הארבעים לנדודי בני ישראל במדבר.
40 שנות נדודים הם התהליך שהצטרך העם כדי ללמוד את עוצמת הכח שיש לו בדיבור ובתפילה ברוח ולא בכוח, כעם וכיחיד.
לכן הנסים שליוו אותם הולכים ופוחתים. הם אמורים לגלות את הכח שיש ביכולתם לשנות את מצבם מבלי להזדקק לאותות ולמופתים.
משה כמנהיג, מצווה להראות את הסמכות בדיבור. הפעם ההנחיה – "לדבר" אל הסלע
כדי להוציא ממנו מים ולא להכותו עם המטה כפי שעשה בפעם הקודמת
אבל משה פעל כמו שכולנו פועלים – מתוך אותה תבנית מחשבה
שאם משהו פעל בעבר הוא אמור להמשיך ולפעול אותו דבר גם היום.
והעם ממשיך להלין ולקטר
בתגובה קיבלו מתקפת נחשים ושרפים.
אותו עקרון של ריפוי דומה בדומה, חוזר על עצמו גם הפעם
הנחש, לשונו החצויה לשתיים מוציא ארס וזורה הרס, כך הם בני ישראל, מחרפים אח"כ מתחרטים…
משה מתבקש לעשות נחש נחושת ולשים אותו על נס, הנחש, סמל הרפואה, מסמל יותר מכל את יכולת הריפוי. כל מי שמביט בנחש הנחושת וחי.
על פי המדרש, נחש הנחושת המשיך להתקיים עד ימי המלך חזקיהו, שהיו הולכים לראות את נחש הנחושת כדי להירפא מכל מיני מחלות.
חזקיהו חשש שהדבר שעשוי להפוך לעבודה זרה, לכן הוא ניתץ את הנחש
אולי כי הוא בתוך תוכו ידע שמחלה מעידה על נתק כלשהו בין הגוף לנשמה, שזו דרכה של הנשמה לתקשר עם הגוף כדי לעורר אותו להקשבה לעצמו והיכן הוא צריך לתקן.
'מחלה' קוראת אותנו ל-'חמלה'.
זו דרכה של הבריאה לאותת לנו שיצאנו מאיזון.
ההליכה אל נחש הנחושת כדי להירפא למעשה גרמה לאנשים להיות בנתק גדול יותר מעצמם.
המושג "בריא" בניגוד למקובל איננו מצב של היעדר מחלה.
להיות בריא, משמע, להיות מסונכרן עם הסדר הטבעי של הבריאה.
שיבוש בסדר הטבעי, מֵפֵר את האיזון ויוצר חלל ביניהם.
חלל כזה נקרא "מחלה" – נתק בין המימד הגשמי למימד הרוחני, בין הגוף לנפש בהתאמה.
כל חלל מטבעו מבקש להתמלא.
במצב של מחלה, אותו חלל מתמלא בריק הגורם לכיווץ והתכווצות, לכבדות ולעצבות.
מחלה באה לנפץ בפנינו את הזגוגית הדקה שבין המציאות לאמונות שלנו בכלל ולגביה בפרט.
פרה אדומה קוראת לנו לעשות שינוי באמונות שיש לנו על החיים
היא באה הזכיר לנו שגדולים ככל שנהייה תמיד יהיה משהו שאינו ניתן להשגה ויהווה חסם להשגה.
היא מעניקה לנו רמזים איך להתמודד עם האמונות ועם הטבע האמיתי של החסרונות שבחיינו
חיסרון הוא חוסר שלמות הנתפס בעינינו כדבר שלילי. הוא גורם לנו לאי נוחות ונעימות.
"בעל הסולם" מראה לנו מהפך מחשבתי בתפיסת החיסרון ואומר, שחסרון הוא בעצם כלי רצוי כדי שניתן יהיה למלא בו את החסר.
חסרון הוא חלל פנוי חשוך וריק בתוך המציאות – רק מקום חסר אפשר למלא.
כמו שרק את החושך אפשר להאיר.
מציאות מלאת אור, כמוה כמו להדליק נר ליד השמש, הנר בטל אל אור השמש.
רק במציאות של חשך, יש חלל פנוי, לאפשר עבודה לנשמות, מקום להתמרה, מקום בו יוכלו להאיר את החושך.
נשמע כל כך יפה ופשוט,
אבל זה ממש לא פשוט להיות פשוט
שנזכה לחיות את חיינו בפשטות
מופשטת מכל אמונות מחשיכות את אור נשמתנו.
שבת שלום
אלי אלי-זה לנדאו
כל הזכויות שמורות © אלי לנדאו – התבונה דרך השם
השאירו סימן או תגובה ושתפו את החברים שלכם באהבה. .
רוצים לקבל את פִשְרָה של הפרשה מדי שבוע לתיבת המייל.
מלאו פרטים כאן בתיבה והיא תשלח אליכם בשמחה .
כל הזכויות שמורות © אלי לנדאו – התבונה דרך השם
Facebook Comments Sync