פרשת כי תבוא - הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ
פרשת כי־תבוא דרך השם בסוד האותיות
"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".
פרשת הברכות והקללות, האיום וההזדמנות הם תזכורת עבורנו, רגע לפני שנכנסים לשנה החדשה לקחת את ההנהגה על חיינו. איננו מסכנים, נכשלים או אשמים – לא עוד! לב מלא כעס ומרירות אין בו מקום כדי לקבל שפע וברכה. מה שנחליט להיות – נהיֶה!
כנגד כל "בָּרוּךְ הָאִישׁ..." - "אָרוּר הָאִישׁ...".
כנגד כל "בָּרוּךְ הָאִישׁ…"; "אָרוּר הָאִישׁ…".
אָרוּר מלשון אוֹר, מארה מהשורש א.ר.ר.
בפעם הראשונה שנאמר בתורה "אָרוּר אַתָּה", אמר הקב"ה "אֶל הַנָּחָשׁ…"
מסבירים בעלי המוסר: עפר יש בכל מקום, כך שבכל מקום יהיה לנחש אוכל.
אם כן, מה הקללה בזה? זה נשמע כמו ברכה.
הקללה הכי גדולה היא כשהקב"ה מנתק אותו ממנו, הוא מזמין לו את מזונו בכל מקום, כך שלא יצטרך לבוא אליו בבקשות, שלא יראה אותו יותר.
"עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ" – על בטנך תלך. הליכה על הבטן אינה מאפשרת התקדמות בצורה ישרה אלא, בצורת 'זיגזג'.
מי שהולך עם הרגשה נועד לזגזג, והרי רגש הוא דבר משתנה. אולם כאשר האדם הולך בבטחון ואמונה ב-ה' שהכל לטובה גם כשהוא לא מבין – הוא מוצא את עצמו הולך ישר.
כשהתודעה אינה רואה את מה שיש לה – זאת קללה
"בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר" – חוסר היכולת לחוות ולחיות בהוויה, אף פעם לא נמצאים ברגע הזה ממש, אף פעם לא מרוצים, חושקים במה שאין, רוצים את מה שהיה או את מה שיהיה. מכורים לתחושת התסכול והריק, זוהי קללת ההתמכרות.
"וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת". "אֹיְבֶיךָ" אלו כל אותם חלקים בנפש שאינך חי איתם בשלום, הייאוש, הפחד, הריק, התסכול, הקנאה, והרשימה עוד ארוכה. התמכרות היא למכור את נפשך לאותם כוחות פנימיים שמנהלים אותך ומולכים בעולמך.
קללת הספק
"וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד… וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ".
מפרש רש"י: "תְּלֻאִים" מלשון תלויים על הספק. כל ספק קרוי תלוי – חוסר היכולת לחוות את ההווה בסיפוק, מתוך ספק לגבי המחר ולא "בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב", זוהי הקללה הגדולה ביותר, לא לראות את מה שיש, הכל מצוי ואין מיצוי.
'יש לנו את מה שאין לנו' – התודעה עסוקה במה שאין;
'ואין לנו את מה שיש לנו'– התודעה לא רואה את מה שיש.
קללות הן ברכות נאמנות שנועדו לעורר לאמונה
"וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים".
מה עניין הנֶאֱמָנוֹת?
הגמרא מסבירה "נאמנים בשליחותן" [עבודה זרה נה, א'.] אותם ייסורים נאמנים בשליחותם בשליחות מחשבת הבריאה לקיים את תפקידם – לעורר את האדם לעשות חשבון נפש לעשות שינוי שיביא לתיקון שלו ובד בבד לתיקון הכללי של כל הבריאה.
ישראל נקראים לראות את כל פרטי המציאות כמשקיפים המשקיפים עליה מנקודה גבוהה – "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ".
"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ"
"הַשְׁקִיפָה" משורש ש.ק.ף – השתקפויות ושיקוף.
אף אדם לא מפלל לייסורים וָחֳלָיִם רָעִים, וכשאלה מגיעים הוא מוכן לעשות הכל כדי להרחיק אותם מעליו. נראה לו כביכול שהקב"ה מתרחק ממנו חלילה או רוצה ברעתו. ה"חֳלָיִם" הם "נֶאֱמָנִים" למחשבת הבריאה, הם לא באים לייסר את האדם לחינם, אלא יש להם מטרה נעלה, הם פועלים את שליחותם לתועלת, להזיז את האדם מהמקום בו הוא נמצא ולהביא אותו למקום גבוה יותר כך שיגיע להשגות גבוהות באמונה בדרך ה'.
מעשיך רודפים אחריך
"בָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ". לא משנה מה האדם יעשה, הוא לא יוכל לברוח מתוצאות המעשים שלו, לא משנה לאן הוא יברח, הם ירדפו אותו עד שישיגו אותו.
"וּרְדָפוּךָ" משורש ר.ד.פ. בשׂיכול אותיות – פרד. העולם הזה עולם של פירוד ונפרדות מהבורא, השבוי בחומר שמסתיר בתוכו את הרוח. אדם שכל תודעתו שבויה בחומר, מפריד עצמו מתודעת האחד – הבורא – הכח המחיה את כל הבריאה. תוצאת הפירוד שהוא יצר בתפיסתו ובהתנהלותו.
המרדף אחרי החומר, אחרי העושר, אחרי ההצלחה יכול אולי להביא את העושר וההצלחה אבל אין בהם ברכה אלא, חלילה, קללה.
רכב מפואר או רכב פשוט יקח אותך ממקום למקום באותה מידה, וכשיש פקקים – שניהם עומדים באותו פקק. כשאתה חולה אתה לא יכול לשלם למישהו שיקח את המחלה ויהיה חולה במקומך.
דווקא על־ידי החושך מגיעים אל אור גדול מתוך אמונה.
הברכה אינה שיהיה לנו יותר מכל דבר… יותר כסף, יותר תהילה, יותר מהכל…
הברכה האמיתית היא לעשות, לפעול ולהרבות תולדות בפירות רוחניים וגשמיים עם מה שמצוי וקיים בחיינו בידינו.
כי תבוא – עכשיו הזמן לבוא.
מעשיך רודפים אחריך
פותחים דף חדש לשנה חדשה ושונה
בהודאה! להתוודות על מה שיש לנו;
בהודיה! להודות על כל המציאות מראשיתה ועד אחריתה, גם על האתגרים – לברך על הטוב ועל המוטב. או־אז הודיה מולידה תולדה – ברוחניות ובגשמיות.
אילו ביכורים נביא איתנו לשנה החדשה?
האם נמשיך לשמר את התאוות הישנות?
האם נמשיך להתפלל ולבקש רק על צרכים גשמיים אישיים?
האם נמשיך לחיות בתפיסה מפורדת של 'אני והוא', 'הם ואנחנו'.
מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה!
פרשת כִּי־תָבוֹא ראשיתה מופלאה, במצוות מופלאות: ביכורים ומעשרות, ואחריתה מחרידה – צ"ח (=תשעים ושמונה) קללות מזעזעות מוטחות בזו אחר זו על ראשיהם של ישראל האהובים.
תיקנו חכמים לקרוא אותה לפני ראש השנה.
אז למה קללות לפני ראש השנה?
ראש השנה הוא לא חג ככל החגים, הוא 'יום הדין' הנמשך שתי יממות, בהן נקבעת מציאות השנה הבאה: מציאות של כל פרט ופרט ושל כלל ישראל והעולם. אומרים חכמי הסוד, כל מטרתן של התוכחות והקללות להכניס את ישראל ליראת ה', יראת הדין, לעורר רתיעה וממול התעוררות לתשובה – שכל אחד יעשה עם עצמו את הדין – לראות איך הוא התנהל עד היום הן ברוח והן בחומר, ומה הוא לוקח על עצמו לתקן.
אדם שמקדים לעשות לעצמו דין וחשבון נפש מרכך ומחליש את הדין הנעשה עמו מלמעלה. אדם שאינו עושה לעצמו דין, נעשה עמו דין לחומרה.
למה הדבר דומה? לאדם בריא העושה תשובה, לעומת אדם חולה העושה תשובה. כך או כך תשובה היא תמיד מבורכת, יחד עם זאת, כשאדם חולה עושה תשובה הוא חלש, אין בו עוד את אותו כח לחטוא, אינו דומה לאדם בריאה בשיא אונו ומרצו, שבוחר בהכרה מלאה לסור מדרך החטאים ולשוב בתשובה, בדרך העולה בית ה'.
לקריאה מהתורה פרשת כי תבוא בחלוקה לשבע עליות – ככל עליה כנגד יום בשבוע