המטה ההטיה והנטייה משמשים בערבוביה ויש לפעמים בהטעיה
'מטות' ביחיד זה 'מטה' המורה על סמכות וחשיבות מעלה
'מטה' בשנוי ניקוד לקמץ הוא היפך של 'מעלה'
כך גם 'נֶדֶר' בשיכול אותיות זה 'נרד' מלשון ירידה.
המטות והנדרים מעניקים לאדם את היכולת להרים, לעלות ולהתעלות במסע החיים
ובאותה מידה יש להם את היכולת להוריד.

'נֶדֶר' סולל לאדם דרך בעבודתו האישית להתמודד מול גורמים, מאורעות והפרעות זמניות
בהתחייבות מילולית פשוטה אדם מדיר את עצמו לתקופה מסוימת מדבר מותר על מנת להטות את כח החיים לכיוון הרצוי לו. מעין יציאה לדרך חדשה המעניקה כח ותעצומות נפש להתגבר על מצב מסוים.

המטה מבטא סמכות, כוח ואמון שייפה את כוחו של משה להנהיג את העם,
במעמד 'מי מריבה', משה מצווה לגלות את הסמכות בהנחיה "לדבר" אל הסלע
כדי להוציא ממנו מים ולא להכותו עם המטה כפי שעשה בפעם הקודמת.
במטרה שהעם יראה, ידע וילמד להשתמש בכח הדבור ולא בכח.

ההליכה במדבר היא תהליך שהעם הצטרך לו כדי להתפתח מבחינה רוחנית.

עד עכשיו ראינו את תפקידו הפעיל של המטה, כאן משה פונה אל ראשי המטות
"ויְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת" פניה אל המנהיג האחראי המצוי בתוכנו ללמד איך ניתן להטות מצבים בחיינו.
כיצד לנהוג עם המטה בתבונה ולא בהכאה – להטות בדיבור את פני המציאות לטובה בכל המישורים- האישיים, החברתיים, חינוך וקשרים עם הסביבה.

אומנות הדיבור ליצירת המציאות
'מילה יוצרת מציאות' סיסמה שגורה בפינו ובאותה נשימה עושים שימוש לרעה באותה מילה .
יש לנו כוח גדול בדיבור אילו רק היינו מודעים לו… עד כמה.
כל ענין הדיבור יש בו יצירת כלים של אור. כל אות היא כלי עם מילוי אחר של אור.
כשאדם מוציא מפיו דיבור הוא מייצר כלים של אור.
על מנת שלא נייצר כלים שייכנס בהם המילוי הלא נכון חשוב להיות במחשבה שקולה.
על פי רוב אנו פועלים בפזיזות ובהיסח הדעת, פעם אומרים שנעשה את זה, רגע אחרי דבר אחר.
דיבור כזה גורם להטיית האור פעם לפה ופעם לפה זה יוצר בלבול ופיזור במציאות שלנו.
כל ענין הקדושה הוא במיקוד וריכוז האור בחיינו.

קיבלנו את הנדר והשבועה- שתי דרכים בעבודה אישית
שבועה, היא בעצם הכרזה אבסולוטית של אדם, שדבר מסוים הוא אמיתי לגביו
לא רק באמת החברתית שלו, אלא גם באמת הערכית והרוחנית שלו שהיא נצחית וללא מגבלות זמן.
'שבועה' מלשון 'שבע' נוגעת במסגרת השבע של המציאות הקבועה של עולמנו כמו שבעת ימי השבוע לכן ישנה הגבלה על השימוש בשבועה.

לעומת נדר, שהוא דרך תיקון זמנית ולא אבסולוטית שיש לו 'פג תוקף' כשתמה התקופה.

מדוע אנו זקוקים לשבועה ונדר ומה ההבדל ביניהם?
– שבועה אינה תופסת בלי שם השם, ואילו נדר אין בו כלל הזכרת שם שמים.
– שבועה איננה מופרת, ואילו נדר יכול להיות מופר
– שבועה באה ככח לאמת ראייה –בין טוען לנטען ואין לה שום קשר לדבר אסור ואילו נדר חל על כל סוגי המעשים.
– שבועה היא בין אדם לאדם ובין אדם למקום ואילו נדר הוא בין אדם לעצמו

נדר, לכאורה זו התחייבות מילולית פשוטה. הזוהר מבהיר שנדר זה יותר גבוה משבועה.
את חומרת הנדר אפשר לראות בפסוק "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:" . רש"י מפרש "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ "- כלומר, האדם לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין: שדיבורו לא יהיה חלול וריק מתוכן. שלא יהיה נגוע…"חולה".

התורה מקדשת את הדיבור שיש בו קוד-אש בבריאה.
דיבור יוצר מחויבויות שאדם מוכרח לעמוד בו ואין לו רשות לסגת מהם.
היום ישנה זילות בערכה של המילה ומילים נאמרות ללא כיסוי.
אדם מבטיח ומתחייב התחיבויות פזיזות שאינן במקומן ואינו מודע לכך שהכניס את עצמו למערכת כובלת של נדר בעקבות אמירות לא אחראיות.
שני קטבים מנוגדים בנושא נדרים.
האחד מתייחס לחומרה של הנדר ולחובה לקיים אותו
והשני עוסק ביכולת להפר או להתיר את הנדר.
'התרת נדרים' מאפשרת לאדם להתיר את עצמו ממנה ולהשתחרר מהתחייבות שלקח על עצמו גם אם זה היה מבלי דעת.
לכן ראוי שהאדם יהיה זהיר בדיבורו ויכיר את כוחה וערכה של התחייבות ויגיד "בלי נדר"!
עדיף שלא נידור כלל מאשר שנידור וניכשל.
תפילת 'כל נדרי' בכיפור למעשה עוסקת בהתרת נדרים לאפשר יציאה לדרך חדשה.

נדרים קשורים לא רק לדיבור אלא גם למחשבה
המלחמה על מדיין בפרשה, מביאה את פנימיות המלחמה על הדמיון – הקרב על המחשבות המדומיינות שמתרוצצות ורוצות להיכנס לתוך החשיבה ולהכניס בה הטעייה.
מדיין מלשון דין ומדון, אנו אמורים להטות את המחשבה המוטעית העסוקה בדרך המדומיינת השבויה בחיצוניות ובחיצוניים, בתיקשורים וברוח'ניות כדי לקדם את הרצון האישי להשגת מטרות כאילו זו האמת הפנימית האמיתית. אין שתי מחשבות משמשות יחד בעת ובעונה אחת.
אנחנו מצווים לעקור את החשיבה המדיינית, המדומיינת, על מנת לפנות מקום לחשיבה של השפעה והטבה הרואה את פנימיות הדברים של התמונה השלמה – באדם עצמו ובין אדם לחברו.

השלום השלם על כל חלקיו
בתקופה סוערת ומורכבת הדעות מוקצנות והשיח קשה ולעתים אף בוטה.
הרב קוק מביא תפיסה ייחודית על השלום ועל המחלוקת.

גישות ומחלוקות זה טבעו של העולם
כדי שיהיה שלום אמיתי צריך ריבוי דעות, חשוב שתהיינה שונות ומחלוקות.
מחלוקת גורמת לכל אחד מהצדדים החולקים לחלוק זה עם זה את דעותיו המנוגדות
היא מפרה את החשיבה תוך כדי בירור וחידוד תפיסת עולמם והשקפתם. הם מרחיבים, מבארים ומביאים דברי חכמה חדשים …הם משמיעים, מקשיבים, מגיבים ובודקים מחדש טיעונים. כך מתגלות נקודות מאירות והאמת מתגלית מלאה ושלמה.

אולם כדי שתתאפשר מחלוקת צריך שתתקיים תוך מתן כבוד לדעותיו של האחר.
המחלוקת כשלעצמה מביאה להתאחדות כל ההפכים, אז נפגשים הצדדים
והקשבה זה לזה מאפשרת מפגש בין הצדדים ומושמעות כל הדעות.
יש מקום לכולם, כל אחד לפי ערכו ועניינו בלי צמצום.
כך יפגשו הצדדים יתאחדו ההפכים ותתגלה האמת השלמה על כל צדדיה וגווניה –
ויהיה ריבוי לשלום

מי יתן ונזכה להמשיך לחזות בנסים גלויים
שבת של שקט שלום ואחווה
באהבה ממני אלי

השאירו סימן או תגובה ושתפו את החברים שלכם באהבה. .

רוצים לקבל את פִשְרָה של הפרשה מדי שבוע לתיבת המייל.
מלאו פרטים כאן בתיבה והיא תשלח אליכם באהבה.

כל הזכויות שמורות © אלי לנדאו – התבונה דרך השם

לומדים בחברותא פַּרַשָה ופִשְרָה כל שבוע
בחכמת הסוד של הקבלה וחכמת האותיות
רוצה להצטרף?
כל הפרטים כאן