הפרשה פותחת בציווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"
ומסיימת "בהוראה וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
התורה מדגישה את החובה המוטלת על בני ישראל לשאוף להתעלות במעלות הקדושה והטהרה עד למדרגה העליונה – קדושה אלוקית.
אם לא יודעים להתנהל נכון אל מול הקדושה, היא עלולה להיות מסוכנת ומשחיתה.

כהן, מייצג את הקדושה בדרגתה העליונה.
כך כל אדם אמור לדעת לכהן את חייו ככהן גדול, מתוך קדושה ואחריות אישית לעצמו ולבריאה כולה.

פרשת קדושים מעניקה את המפתח לקדושה דרך מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, צדק חברתי וכלה במצוות התלויות בארץ ישראל.
וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי, ציווי חד משמעי! לשמור על חוקים מוסריים, חברתיים.
"סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב"
"סוּר מֵרָע"! זה לא מספיק. אנחנו מצווים להמשיך "וַעֲשֵׂה טוֹב"! כדי שנתקדש.
זוהי מלחמה יומיומית המתנהלת בכל תחום בחיינו. לקרב את הטוב בהרחקת הרע.

וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה
תּוֹעֵבה, מילה המתארת דבר-מה מגונה, פריצות מוסרית, מעשים נתעבים.
תּוֹעֵבָה, זה לא רק מעשה, תּוֹעֵבָה, זו הסיבה וגם התוצאה
תּוֹעֵבָה תועה-בה – בדרכו, אדם ההולך בין הצללים ללא כיוון או מטרה עד שהדרך אבדה לו. המושג 'תּוֹעֵבָה' מוסבר על ידי חז"ל כנוטריקון של 'תועה אתה ב-ה'
ישנו איסור על כלאיים בבהמות, בבעלי חיים ובבגדים.
מסביר ה"שפת אמת", הקדושה שייכת לכל חלקי הבריאה והפרייה טבועה בבסיסה. היא למעשה משותפת לחי, לצומח ולאדם אולם לכל מין נתן את מינו בכח התולדה –
בצמחים, בבעלי החיים ובאדם, אך אדם מובדל מהם בכוחות העליונים הרוחניים שיש לו.
כאשר מנסים ליצור מין חדש מהכלאה שאינה במינה הכוחות הרוחניים העליונים אינם מתָפקדים.
המילה "הַכְלָאָה" לשון "כֶּלֶא" וכן, במובן "עירוב".
כאשר מנסים לערב בין מין שאינו במינו, הכוחות החיוניים העליונים מתבטלים ונכלאים.
זה כמו להתערב במעשה בריאה. הרמב"ן מסביר, "המרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית…"

קדושה, זוהי עבודת מודעות אישית ופנימית, נועדה להרים ולרומם כל דבר ממצב גשמי לרוחני.

תמצית כל התורה כולה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" עליה רבי עקיבא אמר "כלל גדול בתורה"
תורת האר"י תופסת את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" בתפיסה אחדותית. כי כל ישראל סוד גוף אחד, נשמה אחת, נשמת האדם הראשון. וכל אדם מישראל הוא אבר פרטי כי זה הערבות שאדם ערב בשביל חברו. מכאן תיקנו חכמנו את הווידוי בלשון רבים חטאנו, פשענו, עווינו וכו' ולא חטאתי בלשון יחיד. כי כל ישראל גוף אחד, לכן אעפ"י שאין בו אותו עון ראוי להתוודות כי כשעשהו חבירו כאילו עשהו עצמו ולכן נאמר בלשון רבים כי מה שחטא אחד נחשב כאלו חטאו ביחד מצד ערבות נשמות.

הכל הוא אחד ואחד הוא הכל! גימטרייה אחד = אהבה = 13.
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ,
"רע" הוא ידיד, חבר, שותף, עמית.
"רע" בשינוי ניקוד, הוא היפך מטוב.
רעך הוא "רע שלך" השתקפות הבבואה של הצדדים הרעים שבך אצל חברך. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ מקבל משמעות של לאהוב ולקבל את הרע שנמצא בחברך כמו זה היה הרע שלך שאתה מקבל אותו.

האות ל' מופיעה בלב (אמצע, מרכז) ה-אלף בית העברי בין האותיות כ' ו- מ' וביחד הן אותיות מ.ל.ך. מלך הוא מי שמחובר אל הלב של האחר. צריך לעורר את הניצוץ האלוקי בנקודה שבלב.
האות ל' היא היחידה באותיות האלף בית שעולה מעל השורה.
בקומתה הזקופה והאצילה היא משמשת כמגדלור מאיר ומכוון לנקודה הטהורה שבכל דבר גם לנקודה שנמצאת ברעך.
אומר הבעש"ט, את חלק אלוה ממעל שבו (בחברך) ובך – אותה יש לאהוב ואיתה יש לדון כל אדם לכף זכות.
ע"י אהבת הָרֵעַ יבא לאהבת ה', ואהבת ה' מולידה אהבת הרע. על ידי יציאה מעצמי לאחר, מגיעים לאהבת האחר.
כל בני האדם הם ברואיו של הקב"ה וכל ישראל הם כגוף אחד. ואהבת לרעך כמוך, להגיע לאהבת חברו שהוא כגופו, אחרת, במקום שאתה מפיל – אתה נופל…

אומר ה"שפת אמת", קיום מצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, זו עבודה, לא רק קשה מאוד אלא כמעט ובלתי אפשרית.
כתוב 'לרעך' לכאורה, צריך היה להיות כתוב 'את רעך. המילה 'את' כוללת בתוכה הכל מ-א' עד ת', תכלס, זה בלתי אפשרי לאהוב ככה את רעך.

מבחינה מעשית, מצות ואהבת לרעך היא מהצוות הקשות ביותר, ומי שזוכה לקיים אותה בשלמות כאילו קיים את כל התורה כולה.

שתי מצוות הנזכרות בפרשה, "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'".
"לא תִקּוֹם ולא תִטּוֹר" שתי מצוות 'לא תעשה' בין אדם לחברו.
" לא תִקּוֹם" אוסרת על נקמה באדם מישראל
"ולא תִטּוֹר" אוסרת על אצירת זכר החטא של האדם ושמירת רגשות עוינים כלפיו.
בספר החינוך, מובא, (מצווה רמ"א) אדם צריך לדעת שכל מה שקורה לו מטוב ועד רע, מגיע מאת ה' מתוך סיבותיו. ואם חברו עשה לו רע, החבר אינו הסיבה לרעתו, כי אם זהו רצון ה' המסבב מצבים ואירועים. לכן גם אם חבר מצער או מכאיב לך, אין מקום למחשבות נקמה כי הוא רק שליח ביד ה' אשר גזר עליו בכך. ועוד סיבה להרבות אהבה ואחווה בעם ישראל ולמנוע מריבות וכעסים, שאם האדם ינקום בחברו אין לדבר סוף וישארו שונאים אחד לשני כל ימי חייהם.

אחת ממצות בין אדם לחברו, "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל".
'עיוור', הוא אדם סומא. ו-'מכשול', הוא כל מה שסמוי ממנו לא רק מהעין אלא גם מידיעה.
סומא יכול להיות כל אחד מאיתנו בזמן זה או אחר בחיים.
סומא, הוא אדם תמים המוכן ללכת אחרי אדם אחר או רעיון כלשהו בעיניים עצומות ולהתמסר לו.
במקרה הזה, הסומא הוא אדם המוגבל מלראות את מה שסמוי ממנו… את האותיות הקטנות.
לשים מכשול בפני סומא, זה אומר לעשות שימוש במוגבלות שלו, להפיל אותו לעבירה רק כי הוא לא מודע, לא יודע או לא מבין.
על אותו משקל, לא לקלל חרש. חרש, גם הוא אדם מוגבל. הנקודה היא לא אם הוא שמע או לא שמע, אלא העובדה שהחרש לעולם לא יידע שקיללו אותו. כמוהו כאדם שאינו נוכח או מודע למצב.

כולנו ערבים זה לזה בערבות הדדית. 'ערבות' לשון 'מעורבים ומעורבבים' זה בזה.
אדם העושה דברים אסורים, הוא אסיר השבוי בכוחות הטומאה ואתו הוא אוסר את הסביבה כולה. אלה הם מעגלי השפעה. אחד עושה כולם זוכים, אחד מוריד, כולם יורדים.

כל הסוד הוא להשכיל לאחד את כוחנו להתגדל ולהתקדש כאיש אחד!

בשם כל ישראל תהיו טובים!
שתפו באהבה לזיכוי הרבים

"אמר רבי אלעזר א"ר חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"
שתפו באהבה

אלי אליזה לנדאו – התבונה דרך השם