"נִצָּבִים וַיֵּלֶךְ" חיבור בין הפכים – יציבות וקביעות מול תנועה והליכה.
השבת, האחרונה לפני ראש השנה אנחנו נקראים לעמוד 'נִצָּבִים' מול מצבים
לשוב, השבת, כביכול אחורה בזמן כדי 'להשיב' את שיווי המשקל בכל המקומות ובכל הזמנים.

כל פעימת החיים מוצפנת ב-"ניצבים" וב-"וילך" בין יציבות והליכה, בין התרחבות והתכנסות.
החיים הם תנועה כמו הנשימה הנעה בין שאיפה לנשיפה, כיווץ והרפיה, תנועה ועצירה –
במעבר בין מצבים, בין הליכה לנפילה, בין הנהגות רוחניות לארציות.

דור הולך ודור בא… ועם זאת יש ערכי יסוד רוחניים קבועים שהם ניצבים ואינם משתנים לכל הדורות.
משה חושש ממשבר ונפילה שתבוא לאחר לכתו, עם ההנהגה הארצית.

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם
נִצָּבִים פירושו, זקופים, יציבים, חזקים, קבועים ועומדים
'עומדים' בשיכול אותיות זה 'מועדים'.
כל המהות של ישראל טמונה במישור הזמן הנקרא "מועדים"

'מועדים' הם 'חגים', המתארים תנועה מעגלית בזמן עם תחנות עצירה במועדים קבועים מראש שנועדו לענות על הצורך ביציבות בתוך רצף השינוי והתנועה שנקרא חיים.

ישראל מקדשים את הזמן במועדים קבועים: שבתות, מועדים וראשי חודשים שנועדו לעצירה ולהתבוננות פנימית בסדר החיים ,בעולם בכלל ובעולמנו בפרט, לחבר ולאזן בין האני לאחר ובין הגשמי לרוחני.
קדושת הזמן מתגלית על ידינו ומתוכֵנו בגילוי תכנית הבריאה ובהענקת ערך של קדושה למציאות חיינו.
אין חטא חמור מביטול זמן.
אלא אם כן אדם הוא עבד, שעל פי ההגדרה הוא מי שזמנו אינו שייך לו והוא תלוי בזולתו.

החגים והמועדים חוזרים מדי שנה במחזוריות קבועה לאותה נקודה.
והאדם אמור לחזור לאותה נקודה בזמן, ממקום אחר, שונה, יציב יותר ומעובד יותר, על מנת שיוכל לשנות לשנה שונה גם אם יש בה סיכוי לנפילה.

'נִצָּבִים' נקראים אנשים המשמשים כניצבים בתפאורה לסרט.
ואנו נקראים לעמוד ניצבים מול חיי החומר הארציים, אחרת נמצא את עצמנו 'מועדים' ונופלים מהדרך.
נחיה חיים ללא תכלית או תשוקה כניצבים בסרט של מישהו אחר, מבלי שקולנו יישמע.
נפספס את ההזדמנות לחוות חיים מלאי משמעות עם תפקיד ותכלית ללא כל מניע לנוע ולהתקדם בשם ה-'נוחות'

איזור הנוחות הוא מקום נחות המביא לנכות, הוא מקום סטטי ללא תנועה
נעים ממשבר למשבר מפחד השינוי, מגלים שהגג של אתמול הוא התחתית של המרתף של היום
עד שנסכים לשנות, עד שנסכים לחיות

"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע…
נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים
חיים אינם נמדדים רק באורך שנות הגוף הגשמי כי אם במהותם הרוחנית
חיי גוף בלבד, יש בהם מוות נפשי. אלה הם חיים ממקום מקולקל ומקולל, מגביל והורג את מי שנועדנו להיות .
לבחור בחיים, משמע, לבחור לחיות אותם במלוא המשמעות מתוך ערכיות בערך עליון.

לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא… לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא …וולֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא
רק צריך להושיט את היד לחיים ולחיות אותם במלוא הוויתם, מתוך חיות ותשוקה. זה לא בשמים ולא שם מעבר לים
כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ: הכל מתחיל ונגמר בך בפה ובמחשבה.

"אני חושב – משמע אני קיים" אמר הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט.
'אני קיים' תלוי ברוח המחשבה
אמר רבי נחמן 'בשמחה' אותיות 'מחשבה'
"להיות בשמחה תמיד" – הכל מתחיל במחשבה כדי לחיות חיים מלאי חיות ושמחה, בנוכחות מלאה. חיים ללא שמחה ואהבה אינם חיים באמת זה מות, זה להיות נפקדים מהחיים

כל הסוד הוא לדעת מתי להיות נפקד ומתי להיות נוכח בחיים, מתי לעצור ומתי ללכת, כדי להגשים את מי שאנחנו ב- 'אמת' וב-'אתם'

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם מובא בליקוטי הלכות, זה בחינות אדם, מקום וזמן

אַתֶּם בחינת אדם. כלל ישראל; בנויים מפרטים,
כל פרט ערב בערבות הדדית זה לזה על מנת להגיע לשלמות הכלל

נִצָּבִים בחינת מקום שנצבים עליו;
הַיּוֹם בחינת זמן – הנצח מקופל בהוויה של הרגע הזה בכל יום ויום ממש.

כֻּלְּכֶם כל איש ואיש מישראל הם חשובים במעלות ללא הבדל של מעמד, גיל או השקפה.
המשך הפסוק מפרט את הניצבים המשתתפים במעמד ,טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ": כדי להדגיש את ההתייחסות האנדווידואלית לכל פרט – את האחדות מתוך השוני.

בזכות כל אחד ואחד אַתֶּם באחדות
אַתֶּם אותיות אֱמֶת בגימטריה קטנה אתם=9
חסר 1 כדי להגיע ל-10 המייצג כלל במנין המונים בו את כולם בשוה, ללא חילוק בין גדול לקטן, בין עני לעשיר.
אם כך, מיהו האחד החסר?
זה אתה, את, אני, כל אחד מאיתנו הוא האחד שיש לו אחריות להשלים את אתם ב-אמת כדי להגיע לאחדות
ולא להשליך את האחריות על האחר או על 'מגבלות' מדומות כמו חומר.

החומר חזק מהרוח
מילים יפות ככל שתהיינה יפות, הן הבל ורוח….
עם הכניסה לארץ ה' ידע שהעם ישכח את הכל ויפנה לעבוד אלוהים אחרים בעבודה זרה לנו ולאמונה שלנו
בעבודה זרה לא רק שאין בה ברכה יש בה קללה.
השבת קוראת לנו לשוב אל המקור כדי לראות את הברכה
'יה' זו השכינה השורה בשם 'אלוהים', ברגע שפונים לאלוהים אחרים,
השכינה 'יה', עוזבת את שם 'אלוהים' ונשאר רק 'אלם'
שהוא חסר קול; וחסר כל, אין בו כלום ואין בו ברכה אלא רק קללה.
לעבוד את החומר כמו חמור מבלי להיות מסוגלים להנות ממנו או לחלוק אותו עם האחר זו קללה.

רק באחדות יש כוח אדיר כדי להתגבר על כל מצב מבלי להישבר
מעשה בזקן שביקש לבניו לפני מותו הביאו לי חבילה של קנים.
אמר להם "מי יכול לשבור את החבילה"?
נטל כל אחד את אגודת הקנים ולא יכלו לשברה.
אמר להם אביהם "אני יכול לשברה", התפעלו הבנים איך יוכל, והרי הוא זקן ותש כוח?
מה עשה? נטל את האגודה ופרק את הקנים אחד אחד ושברן.
אמר האב, זה המסר שלי עבורכם: "אם תהיו בפירוד כל אחד יוכל לשבור אתכם.
אבל אם תהיו כולכם באגודה אחת אף אחד לא יוכל לשבור אתכם או לעשות לכם רע.

האחדות מתחילה בתוכנו בכל אחד ואחד בינו לבין עצמו, אחדות התא המשפחתי, אחדות הקבוצה והאחדות בעם.

כֻּלְּכֶם כדי שתהיו נִצָּבִים מאוחדים ויציבים חיים וקיימים – כגוף אחד שלם – אמן ואמן

שבת מקודשת ומוקדשת למחשבה ובחרת בחיים מתוך שמחה
שבת שלום
באהבה ממני אלי

השאירו סימן או תגובה ושתפו את החברים שלכם באהבה. .

רוצים לקבל את פִשְרָה של הפרשה מדי שבוע לתיבת המייל.
מלאו פרטים כאן בתיבה והיא תשלח אליכם באהבה.

כל הזכויות שמורות © אלי לנדאו – התבונה דרך השם

לומדים בחברותא פַּרַשָה ופִשְרָה כל שבוע
בחכמת הסוד של הקבלה וחכמת האותיות
רוצה להצטרף?
כל הפרטים כאן