נצבים־וילך אדם כחרס הנשבר
פרשת נצבים־וילך לראות את האות דרך השם בסוד האותיות
אחדות הניגודים בנשיאת ההפכים בפעימת החיים
נִצָּבִים עומדים אל מול מצבים בחיים
לעומת וַיֵּלֶךְ תנועה ושינוי בחיים
שתי הפרשות מקפלות את כל מהות החיים
תנועה, צמיחה והתקדמות כמרחב ליצירה בעולם של היעלם והסתרה בו אין לנו שום הבטחה, אלא הוראה ללכת.. לנוע… רק לא להיאחז בחומר, במקום מסויים או באנשים.
מסע שהתחיל באברהם אבינו ב-"לֶךְ לְךָ" ממשיך ב- "וַיֵּלֶךְ משה"
בכל יציאה או פעולה אנחנו מחפשים הבטחה להצלחה. יש פעמים שאף הצלחה לא יכולה לעזור לנו כמו נפילה. אם אין סיכון לא יהיה סיכוי.
"כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי":
"כי נפלתי קמתי" – הדגש הוא על הקימה מתוך הנפילה, ולא על הנפילה עצמה. רק מתוך הנפילה אפשר ללמוד, לתקן, לדייק, להתגבר – לקום ולהמשיך. והעיקר לא לעמוד ולהיאחז במצבים. גם אם לא תמיד ברור לאן? איך? או מתי?
וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא
העולם בו אנו חיים, החומר חזק מהרוח, הוא מעלים ומסתיר אמת פנימית המסתתרת בנקודת זמן ומקום. כדי לגלות אותה צריך לחפש אחר משמעות, תכלית ומסרים המסתתרים בכל מקרה ומצב.
החיים אינם נתונים ליד המקרה. שום דבר איננו מתנהל במקריות אקראית ובלתי צפויה. אם נחשוב שהכול זה 'יד המקרה', כך תהיה המציאות שלנו – נינטש ל-'יד המקרה'. נחייה ממקרה למקרה באירועים חיצוניים ומקריים עד שנקבל "צו קריאה" בצורת עיכובים ומניעות, משברים, מגבלות, כאב וייסורים, כדי שנתבונן ברקמת האירועים ונקשיב לקריאה המסתתרת שם עבורנו.
אומר הבעש"ט , כפילותה של המילה "הַסְתֵּר אַסְתִּיר" מלמדת על 'הסתרה על גבי הסתרה'.
כלומר, ההסתרה תהיה נסתרת בתוך מצבים ומולבשת בדמות אנשים.
מבאר רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן, מעצם חוסר ההכרה שמתקיימת הסתרה יש סכנה.
נצבים עומדים זקופים או מועדים ונופלים
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם: ללא הבדל מעמד, גיל או השקפה.
הַיּוֹם, מפרשים שהכוונה ליום ראש השנה, היום בו נברא האדם, שבו ביום חטא.
כולנו רסיסי נשמת אדם הראשון, שותפים בתיקון הבריאה. כל אחד קיבל תפקיד ומינוי למלא את שליחותו מששת ימי בראשית.
בראש השנה כולם נקראים לעמוד לדין, עומד בתפקיד או נפקד?
מי שלא עומד הוא מועד ומי שלא מודע הוא דומע
אלו שאינם מודעים לכך שהחיים אינם מתנהלים במקריות, מפספסים את משמעות החיים. חיים מיום ליום בלי תכלית או מטרה כניצבים בתפאורה של סרט, אזי הם *דומעים* בכאב מצער וסבל על כל מקרה שקורה להם בניגוד לרצונם. החיים הם רצף של תנועה, פעם עולים, פעם נופלים, כל הסוד הוא להיות במודעות שזוהי תנועת החיים.
אדם כחרס הנשבר
נפילה, זו דרכה של הבריאה לקרוא אותנו 'להתפקד' במצבים שהיינו נפקדים מתפקידנו, לשוב להנהיג את חיינו בתכלית מחשבת הבריאה.
אדם כחרס הנשבר יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
האדם יסודו מעפר. אדם מָשׁוּל לכלי חֶרֶס הַנִּשְׁבָּר – גוף האדם הוא כלי קיבול בעבור הנשמה האלוקית. תכלית האדם להיות כלי שדרכו מתגלה 'אור־אין־סוף' בעולם.
יש אנשים שמשולים ל'כלי חרס', מלאים ביישות למלא את הרצון של עצמם, מבקשים 'לקבל לעצמם' ולהתמלא: כסף, כבוד, אוכל, הב הב… רק לאסוף יותר ויותר לעצמם.
ויש אנשים שמשולים ל'צינור' המאפשר ל'אור־אין־סוף' לעבור דרכם ולהתגלות בעולם. כל שאיפתם היא לממש את תכלית ייעודם, להיות שותפים עם הקב"ה בבריאה: מבקשים 'לקבל על־מנת להשפיע' משפע אור הבורא.
'אני' בשׂיכול אותיות – 'אין'.
אדם המלא ב'יישות' של עצמו ורצון לקבל לעצמו הוא בבחינת 'אני' – כלי חרס מצומצם;
אדם שאין בו יישות של עצמו, הוא ב'ביטול' כלפי הבורא, כל רצונו להשפיע שפע בעולם, אזי הוא בבחינת 'אין' – 'צנור' ש'אור־אין־סוף' יכול לעבור בו ולהתגלות דרכו.
הרבי מלובביץ' מסביר את פנימיות העניין ברוחניות – הקב"ה רוצה שיהיה לכל אחד כלי קיבול למלא ולצקת לתוכו שפע ברוחניות ובגשמיות. יחד עם זאת, צריך להכיר בחשיבות שיש לנשמה שירדה לעולם בגוף כדי למלא את שליחותה, שליחות שאף אחד אחר – לא לפניה ולא אחריה – לא יוכל לעשותה. זאת התרומה הייחודית שלה לעולם, מתוך התכונות, הכישרונות והניסיונות שלה.
אדם אמור להיות צנור לרצון ה' שדרכו פועל 'אור־אין־סוף'. אחרת הוא חווה צער וכאב, ואז הוא נשבר.
ערב ראש־השנה הוא הזמן שכל אחד צריך לעצור ולשאול את עצמו: האם אני מרגיש ככלי המבקש לקבל רק לעצמי או שאני צינור המבקש לקבל על־מנת להשפיע שפע בעולם כך שה' יצליח דרכי.
ובחרת בחיים - מהי בחירה?
חיים אינם נמדדים רק באורך שנות הגוף הגשמי, כי אם במהותם הרוחנית. התמקדות בחומר יש בה מוות נפשי – זהו מקום מקולקל ומקולל, המגביל והורג את מי שנועדנו להיות .
לבחור או לברוח?
החיים אינם נמדדים בחומר. חיים הם הרוח שבתוך החומר. זה שטבול בחומר משכר, מבזבז את חייו לריק והבל. אלו הם חיים של מילוי צרכים – אלו הם 'חיי מוות'.
התורה היא חיים! 'חיים' הם חיבור למקור האחד – י־ה־ו־ה, "היה־הווה־יהיה" כאחד – שורש המהווה ומחייה את כל הבריאה.
התורה נקראת שִּׁירָה
ר' יחיאל מיכל עפשטיין, אומר "כל התורה כולה נקראת שירה כי מתווספת תפארת ונועם לשירה כשיש בה קולות משונים זה מזה ומי שמשוטט בים התלמוד יראה נעימות משונות בכל מיני קולות משונים זה מזה".
אנחנו נקראים לכתוב את שירת חיינו – לשיר את העתיד ולהשאיר מאחור את כאב העבר.
שבת אחרונה של השנה
שבת אחרונה של השנה שהיא לפני ראש השנה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ – לרמז שבכוחה לתקן את כל שבתות השנה. לשוב בתשובה. תמצית התשובה היא לשוב למקור שאליו נועדנו – למלוך בחיינו כמלך המולך בממלכתו.
שבת מקודשת ומוקדשת לבחירה
[1] מיכה ז, ח'.