נפילה, זו דרכה של הבריאה לקרוא אותנו 'להתפקד' במצבים שהיינו נפקדים מתפקידנו, לשוב להנהיג את חיינו בתכלית מחשבת הבריאה.

אדם כחרס הנשבר יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
האדם יסודו מעפר. אדם מָשׁוּל לכלי חֶרֶס הַנִּשְׁבָּר – גוף האדם הוא כלי קיבול בעבור הנשמה האלוקית. תכלית האדם להיות כלי שדרכו מתגלה 'אור־אין־סוף' בעולם.

יש אנשים שמשולים ל'כלי חרס', מלאים ביישות למלא את הרצון של עצמם, מבקשים 'לקבל לעצמם' ולהתמלא: כסף, כבוד, אוכל, הב הב… רק לאסוף יותר ויותר לעצמם.

ויש אנשים שמשולים ל'צינור' המאפשר ל'אור־אין־סוף' לעבור דרכם ולהתגלות בעולם. כל שאיפתם היא לממש את תכלית ייעודם, להיות שותפים עם הקב"ה בבריאה: מבקשים 'לקבל על־מנת להשפיע' משפע אור הבורא.

'אני' בשׂיכול אותיות – 'אין'.

אדם המלא ב'יישות' של עצמו ורצון לקבל לעצמו הוא בבחינת 'אני' – כלי חרס מצומצם;

אדם שאין בו יישות של עצמו, הוא ב'ביטול' כלפי הבורא, כל רצונו להשפיע שפע בעולם, אזי הוא בבחינת 'אין' – 'צנור' ש'אור־אין־סוף' יכול לעבור בו ולהתגלות דרכו.

הרבי מלובביץ' מסביר את פנימיות העניין ברוחניות – הקב"ה רוצה שיהיה לכל אחד כלי קיבול למלא ולצקת לתוכו שפע ברוחניות ובגשמיות. יחד עם זאת, צריך להכיר בחשיבות שיש לנשמה שירדה לעולם בגוף כדי למלא את שליחותה, שליחות שאף אחד אחר – לא לפניה ולא אחריה – לא יוכל לעשותה. זאת התרומה הייחודית שלה לעולם, מתוך התכונות, הכישרונות והניסיונות שלה.

אדם אמור להיות צנור לרצון ה' שדרכו פועל 'אור־אין־סוף'. אחרת הוא חווה צער וכאב, ואז הוא נשבר.

ערב ראש־השנה הוא הזמן שכל אחד צריך לעצור ולשאול את עצמו: האם אני מרגיש ככלי המבקש לקבל רק לעצמי או שאני צינור המבקש לקבל על־מנת להשפיע שפע בעולם כך שה' יצליח דרכי.