פרשת שמיני בסוד השמונה
פרשת שמיני בסוד השמונה
פרשת השבוע שמיני בסוד האותיות דרך השם
שמיני בסוד השמונה
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי
שמיני מתארת מה קרה ביום השמיני חגיגת חנוכת המשכן המבטאת מדרגה על טבעית.
כדי להגיע לשמונה צריך להשלים ולתקן את השבע, להתעלות מעל הטבע
אומר 'השפת אמת': "והענין כי בכל עת צריכין לתקן מקודם ז' ימי הבנין של הטבע"
"כל מה שנברא בימי בראשית זה רק ההכנה לאדם, אח"כ צריך להמשיך ברכה בשבת קודש… וכן במלאכת המשכן תחילה צריך האדם לחבר כל דבר לשורשו, וזה ביום השמיני"
שמונה הוא מעל השבע, שבע הוא טבע העולם הזה, מגלם זמן ומקום.
שמונה הוא מעל הטבע, מעל הזמן והמקום, נעדר גבול באינסופיותו.
עולם מלשון היעלם והסתרה מעלים את אורו של ה' יתברך.
אך כאשר מתגלה בגלוי מוחשי חיבור העל טבעי לטבעי, הרי זהו נס.
נס פך השמן בשמונת ימי חנוכה;
ברית המילה ביום השמיני, מבאר המהר"ל: "עניינה של ברית המילה לחשוף מדרגה שהיא מעל הטבע – בהסרת עורלתו מתגלה הנשמה – מדרגת ישראל כבר בזמן לדתו;
'שמיני עצרת' הוא יום שמחת תורה, והתורה היא מדריגה שמינית מעל הטבע;
שירת הים – כשהטבע פגש את העל טבעי נעשה נס קריעת ים סוף. בעקבות הנס אמרו שירה – "אז ישיר משה". המילה אז מורכבת מאותיות א' [=1] ועוד אות ז' [=7] חיבור ביניהם הוא שמונה. מבאר המהר"ל שבקריעת הים, מדרגת השמונה גברה על מדרגת השבע של הטבע.
שְמוֹנֶה אותיות נשמה, שורש החיים.
שמונה, זו היכולת לפרוץ את גבולות המציאות הגשמית מעל הטבע.
שְמוֹנֶה בשינוי ניקוד שמוּנָה לשון מינוי, תפקיד
במחשבת הבריאה, כל נשמה מקבלת מינוי ותפקיד למלא כאן בעולם
אף אחד לא יכול לעשות תפקיד שנועד לאחר. מינוי הכהן הגדול ניתן לאהרון אך בניו לא כיבדו את המינוי.
הספירה השמינית מבין עשר ספירות עץ החיים, בספירה מלמעלה למטה, היא ספירת הוד שייכת לאהרן הכהן שבניו נדב ואביהוא מתו ביום השמיני לחנוכת המשכן.
הוד מלשון הודאה והודיה – ובשיכול אותיות דוה. כאשר אדם אינו מודה על האמת ועל הקיים בחייו, אז הוא חווה כאב צער ודווי.
"וידום אהרון" – בגדלותו נדם! קיבל את הדין בשתיקה.
התורה המשכן והנשמה באור אינסוף
התורה כמו המשכן והנשמה בסוד השמונה – אינסופיים ונצחיים!
הנשמה היא אור אינסוף.
מובא בזהר הקדוש, האות-י' שהיא הניצוץ האלוקי נכנסה ובאה אל תוך המילה אור וכך נעשה או-י-ר אויר. רוח חיים באדם.
האויר לנשימה, הרוח[ניות] לנשמה
חכמת הקבלה עושה הקבלה בין האדם לטבע
בטבע, רוח חזקה יכולה לכבות אש חלשה וללבות אש חזקה, הכל עניין של מידה.
כל דבר במידה, בעתו ובזמנו.
כשהרוח מתעלמת מן הכללים הם מתהפכים
ביום השמיני נדב ואביהוא פעלו על דעת עצמם ולקחו את תפקיד הקטרת הקטורת שנועד לאביהם אהרון הכהן..מבלי לקבל את המינוי, הכישורים והרשות לפעול.
לא קדם למעשה שלהם ציווי ה'. על כך ' אמרו חז"ל "נדב ואביהו הורו הוראה בפני רבו". חטאם לא היה חטא במובן המקובל. הם לא עברו על "לא תעשה", אלא פעלו מבלי שנתבקשו.
לדברי הרב קוק, זוהי התעלות הנובעת ממניעים אישיים כמוה כאש הזרה שהקטירו נדב ואביהו. היא לא עלתה לרצון לפני ה'. לכן יצאה אש ושרפה אותם לפני המזבח.
אמרו חז"ל : "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"
לא כל אחד יכול להיות כהן גדול
יש כהן, ויש כהן גדול. מינוי הכהן הגדול בעבודת המשכן מצריך כישורים ונתונים מיוחדים.
האש והאשה באש זרה
וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:
הם הפריזו בהתלהבותם לקרבה אלוקית, התלהבות לשון להבה, שייכת ליסוד האש שהפכה ל-אֵשׁ זָרָה שאכלה אותם.
חזל אומרים אֵשׁ זָרָה, ראשי תיבות של עוונותיהם של נדב ואביהוא
אישה, לא היתה להם
שתויי יין היו, פגמו בשלמות השמחה
זרע לא היה להם
רווקים היו ; גבר ללא אישה אינו שלם, הוא נקרא "פלגא גופא" על כן אינו יכול לשרת בקודש
הורו הוראה לפני רבם
כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום" [יבמות סב].
האשה מהווה מעין חומה מגינה על האיש. בלעדיה האיש נשאר ללא חומה או מגן. בשם הרוחניות הם הפיחו עוד "רוח" באש עד שהאש נעשתה לאשה, [אש נקבית[ אלא מה, הם עוד לא היו בשלים לתפקיד לכן היא היתה להם זרה.
כך גם האדם בכל התנהלות חייו בעולם זוכה לכוחות חיים, מימוש והגשמה מהכח המחייה. כל עוד הוא ממלא את תפקידו על פי רצון הבורא, תהיה לו לסם חיים – תסוך בו כוחות חיים חדשים. אך יסטה מרצון הבורא, תהיה לו לסם מוות.
מה עניין מאכלות למשכן ולשמונה
סוד ההתנהלות בחיים נמצא באיזון.
צורת כתיבת הספרה שמונה, שני ריבועים: ריבוע עליון שמים – רוח; ריבוע תחתון, ארץ, חומר. זהו סוד האיזון בין רוח לחומר.
'דרך האמצע' אומר הרמב"ם היא 'דרך ה" בכל דבר, בעבודת המידות, בלימוד, בחיים ובכלל…
טוב ורע הם עניין יחסי בהתאם למקום לזמן ולמינון.
משה ידע את סוד האיזון מתוך החוקים, הכללים והעקרונות הטמונים בכל אחת ממצוות התורה.
הפרשה מסיימת בדיני מאכלות מה טמא ומה טהור.
איך עניין המאכלות האסורות מתחבר לסיפור המשכן?
הגוף הוא המשכן "ושכנתי בתוכם" תכלית האדם להגיע להשראת השכינה בגופו כמו במשכן.
זה לעומת זה עשה האלוקים, טומאה לעומת קדושה
לכל דבר בעולם יש שורש, מצד הטומאה או מצד הקדושה, החכמה היא לדעת לאיזה שורש כל דבר שייך.
אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם… וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם:
יש איסור גמור על טומאת מאכלות המטמאים את הנפש ואת הגוף.
טומאה אותיות אטומה כלומר, אור לא יכול לעבור במקום אטום.
וְנִטְמֵתֶם הכוונה ונטמאתם אך כתוב בלי האות א'.
האות א' מייצגת את האלוקות.
במקום של טומאה היא לא מתקיימת.
מאכלות טמאים נטמעים בגוף בטומאתן מטמאים ואוטמים את כניסת האור למשכן. מצב כזה הוא כמו מות לגוף – וְנִטְ-מֵתֶם.
מכאן מבינים איך הטומאה סותמת את דרכי זרימת החיוּת, הן בגשמיות והן ברוחניות.
הגוף משמש כתחנת כוח לגילוי האור: במאכל, בדיבור ובמעשה
הברכה היא בדיבור; האכילה היא במעשה וביחד הם מטהרים את הגוף, מזינים ומאירים את המשכן.
כשהאסור מתחפש למותר והשקר לאמת.
התורה נותנת ודורשת שלושה סימנים מובהקים לחיה טהורה המותרת למאכל – אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ
כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה
שֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת
מַעֲלַת גֵּרָה
בתוך כך היא מזכירה במפורש בשם ארבע חיות: הַגָּמָל, הַשָּׁפָן, הָאַרְנֶבֶת והַחֲזִיר –אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה.
הַחֲזִיר הוא המטעה מכולם, מתחסד. יש לו את כל הסימנים הדרושים להיות חיה טהורה למאכל, הוא מעמיד פנים כאילו הוא כשר. הוּא מַפְרִיס פַּרְסָה וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה רק גֵּרָה אינו מעלה על כן טָמֵא הוּא לָכֶם:
המדרש מציין בשעה שהוא רובץ הוא פושט את טלפיו ומראה את פרסותיו כאומר אני טהור,
מכאן, הוא סמל לטומאה ולהתרסה נגד התורה והיהדות.
כך גם בחיים, הנפילות הגדולות מגיעות כשהטמא מתחפש לטהור, כשהאסור מתחפש למותר והשקר לאמת.
ועוד בעניין שמיני, מאכלות אסורים מוציאים את הגוף מאיזון ואף מביאים לחולי.
הברכה השמינית 'בתפילת שמונה עשרה' היא לרפואה.
מחלה היא יציאה הגוף והנפש מאיזון הטבעי. שמונה הוא מעל הטבע, לכן הברכה השמינית יכולה לשנות את מה שהופר בטבע.
הקדושה וההתקדשות
וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; קדוש הוא דבר מובדל ומקודש מכל דבר אחר.
יש דרגה של טהרה ויש דרגה של קדושה. טהרה היא העדר של טומאה,
לעומת זאת, כדי להיות קדושים צריך להיות קודם טהורים
ולכן עלינו להשתדל להיות בטהרה כדי למשוך עלינו קדושה.
התורה היא תורת אמת, תורת חיים והיא אקטואלית לכל הדורות.
היום בעידן הרוח, התשוקה להתחבר לרוחניות גוברת הבלבול גובר, האסור מתחפש למותר והשקר לאמת.
מן הראוי לעצור ולבחון
ממה אנחנו ניזונים ברוחניות ובגשמיות מטומאה או מקדושה?
אל איזו אש התחברנו? האם זו אש הנשמה שלנו או שמא היא אש זרה לנשמתנו?
פרשת שמיני לקריאה מלאה בחלוקה לשבע עליות כנגד שבעה ימים בשבוע