סיפור מהחיים על שני חברים שעברו את אותו מסלול בחיים.
חיים ומשה שני חברים בלב ובנפש.
הלכו לאותו פעוטון, לאותו גן לאותו בית ספר. היו ביחד בתיכון ובצבא.
הלכו ללמוד ראיית חשבון באוניברסיטה, התחתנו, בנו בית דו משפחתי כדי להיות בשכנות.
נעשו שותפים במשרד גדול לראיית חשבון עם משרד מפואר ולקוחות מהעשירון העליון.
עשו חייל! באמת, לא היה על מה להתלונן.
אבל מה, משה מדי פעם היה תופס את עצמו ותוהה בינו לבין עצמו, איך זה?
איך זה שלחיים תמיד יש יותר ממנו?
הוא לא הבין איך זה יתכן?
לא שהוא חשד בחיים חלילה. אלא משהו פה לא מובן.
הוא לא רואה שחיים חוסך מעצמו במשהו, אפשר לומר שאשתו של חיים תמיד נראית לבושה במשהו חדש, כך גם הילדיו.
בכל זאת, איך זה יתכן?.
יום אחד הוא הלך לאלוהים ושאל אותו
"אלוהים, תגיד, איך זה יתכן שלחיים יש תמיד יותר ממני?
הרי אני יודע בדיוק מה הוא מרוויח,
לא שעיני צרה בו חלילה,
אבל אני רוצה להבין איך זה הולך אצלך?"

אלוהים ענה לו, בוא וראה….
"יש כאן שתי כוסות מלאות במים, אחת שלך ואחת של חיים, תסתכל עליהן"
משה עונה, "נו, אני רואה…
שתי הכוסות מלאות במידה שווה…
אפילו נראה שהכוס שלי יותר מלאה מזו של חיים"
נווו אז? אז איך זה יכול להיות שהכוס של חיים מלאה פחות מהכוס שלי והוא מצליח 'לשתות' יותר?"

ענה לו אלוהים
"בלילה אני עובר בין כל הכוסות של האנשים. אני רואה איזה כוסות התרוקנו במשך היום, ובלילה אני ממלא את הכוסות שהתרוקנו.
הכוס של חיים אף פעם לא מלאה עד הסוף, אני ממלא והוא נותן, אז אני ממלא כל הזמן את מה שהוא נותן.
ממשיך אלוהים ואומר לו,
מה אני אגיד לך משה, אצלך כל פעם שאני עובר הכוס תמיד מלאה, אתה אף פעם לא מרוקן אותה קצת לאחרים, אז איך אמלא משהו שהוא כבר מלא?

מה יש עוד להוסיף?

פרשת תרומה מגלה לנו את כוחה של התרומה.
שם נאמר "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", למה לא ויתנו לי תרומה?
וְיִקְחוּ, כל מה שיש לנו הוא פקדון שהופקד בידינו. כמו שבאנו לעולם כך נעזוב אותו, אף אחד לא לוקח איתו שום דבר. כך יוצא שכל תרומה ונתינה היא בגדר לקיחה מהפקדון הזה.
אומרים חז"ל, "יותר ממה שהעשיר נותן לעני, העני נותן לעשיר". העני מאפשר לעשיר לרומם את עצמו מהצדדים השליליים שבו..

התרומה, 'תרום' ותרומם את התורם הן ברוח והן בגשמית
נתינה שורש נתן. נתן, נקראת אותו דבר גם מהסוף להתחלה כמו המחזוריות בטבע. כך יוצא שעצם הנתינה מושכת לאדם השפעה מהשפע.

שתפו באהבה
אלי אליזה לנדאו