פרשת וַיֵּשֶׁב דרך השם בסוד האותיות - הצופן לחיים

וַיֵּשֶׁב, פרשה מלאת תהפוכות,
מתחילה בכמיהה להתיישב סוף סוף בשקט ובשלוה,
מתנפצת אל מול מציאות סוערת ומייסרת בירידה אחר ירידה.
האחים רצו להוריד את יוסף מגדולתו אך התכנית האלקית ייעדה אותו לגדולות.

יוסף "בַּעַל הַחֲלֹמוֹת" בכתונת הפסים מורד לבור פעם אחר פעם כדי שיעלה לגדולה
החלומות שהורידו אותו לבור הם שיעלו אותו מהבור.

יוסף עובר שינויים הפכפכים, מופשט מבגדיו, חשוף במערומיו כל פעם "מלבישים" עליו סיפור חדש.
מהו לבוש?
הלבוש שאדם לובש אינו מהווה חלק ממהותו או אישיותו. הוא יכול לפשוט וללבוש אותו כרצונו.
אלא מה, שפת הבגד יוצרת ומבטאת את הזהות של האדם בהופעה החיצונית שלו, מעניקה לו מעמד ושייכות.

יש אומרים "הבגד עושה את האדם"
ויש אומרים "האדם עושה את הבגד"
מי שחושב, "הבגד עושה את האדם" נותן דגש על חשיבותו של הבגד החיצוני
ומי שחושב "האדם עושה את הבגד", מדגיש את פנימיות האדם המוארת בבגדיו.

בגד, אותיות ב' ג' ד' על פי סדר הופעתן הן ביטוי לגוף שהנשמה האלוקית א' התלבשה בו.
האות א' היא הנשמה האלוקית ירדה ולבשה ב.ג.ד – התלבשה בגוף שיעניק לה כסות ומגן בזמן שתמלא את שליחותה כאן בעולם
מערכת יחסים מורכבת ומסובכת מתנהלת בין השניים. הם קשורים זה בזה ואמורים לפעול בתיאום מושלם.

כל עוד אדם פועל בהתאמה על פי סדר ראשיתי כמו סדר הופעתן של אותיות א' – ב' ג' ד'.
א' הנשמה האלוקית, מובילה ומנהיגה את הגוף הוא "הבגד", הגוף מגן עליו.
אולם כאשר היצר תופס את האדם בבגדו, אז מתהפך הסדר הראשיתי והבגד (הגוף) מנסה לקחת את ההנהגה על הנשמה, הוא בוגד במהות האמיתית של עצמו.
נוצר מצב שהנשמה שלו כלואה בתוך הגוף והיא כמו אסיר בתוך כלא.

בגד הוא לבוש המעניק כסות ומגן. הוא מכסה על משהו פנימי.
הכל זה לבושים! הקב"ה מגלגל מהלכים במלבושים שונים.
כל פרט ופרט בבריאה הוא חלק מהרקמה הגדולה. כל נשמה מולבשת בגוף מסויים, אנשים, מקומות ומצבים מולבשים בתפקידים מסויימים כדי למלא את חלקם בתכנית הגדולה. כל עוד נבין זאת, נרגיש מוגנים ונחווה הגשמה, אחרת נרגיש נרדפים ונרדפים בעוד שאנו ממש הבוגדים בנשמה.

לבגד יש משמעות עמוקה מעבר לתיאורים חיצוניים.
לא בכדי, שמות פריטי הלבוש מתקשרים למושגים מפלילים כך עולה משורש שמות המילים
בגד כסות ומגן, במצב הפכי הוא בגידה,
לבוש מול בושה ,מעיל מול מעילה
הגרב לגבור, המכנס להתכנס והחצאית משקפת זמנים של חציה עד שנגיע להשלמה בתוך השמלה.

התכנית האלוקית מולבשת באירועים חיצוניים, במצבים ובמפגשים עם אנשים.
כמה כאב, סבל ואכזבות נחסוך לעצמנו אם נדע כך לראות את פני הדברים. זה מסביר מצבים שאין לנו הסבר הגיוני עליו, הפער בין דמויות לזהויות שהן לובשות בחיינו.
ואם נחזור לבגד, מובא במדרש תנחומא, "יש נאה לבושו והוא אינו נאה ללבושו" מדגיש את הפנימיות, את הפער בין הבגד ללובש אותו, בין האופי והתכונות למראה של האדם.
כך אפשר להתייחס לזהויות שלנו כאל בגד שאנחנו לובשים, פושטים ומחליפים בסיטואציות שונות.

ליוסף יש קטע עם בגד החוזר על עצמו בקונוטציות מפלילות והוא מתגבר עליהם פעם אחר פעם.
אם נשכל את אותיות "וישב" נקבל "בויש" ונראה שהוא עוד ישוב".
יוסף בויש פעם אחר פעם במערומיו, הפשיטו מעליו את בגדיו, בגדו בו והוא מוכיח פעם אחר פעם שהוא נשאר נאמן לבוראו, הוא עוד ישוב למלא את ייעודו.
הוא מופשט מכתונת הפסים, אח"כ מופשט מבגדו כשאשת פוטיפר מנסה לפתותו ושוב הוא מופשט מבגדיו ומולבש בבגדי אסיר.
והכל התחיל בכתונת הפסים.

יוסף וכתנת הפסים במערכת יחסים
סיפורי בראשית מדגימים את מערכת היחסים המורכבת בין הגוף לנשמה, כל פעם דרך דמויות אחרות, כל פעם בהיבטים ובמשמעויות שונות.

כבר בגן עדן מסופר על אדם וחווה שהיו לבושים באור. לאחר שחטאו הם קלטו שהם עירומים והתביישו. אז עשה להם הקב"ה "כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם".
הם קיבלו לבוש כדי לכסות על הבושה שנולדה מתוך החטא.
האור התחלף בעור.
האות ע' מבטאת את החומריות והגשמיות בעולם העשיה תפסה את מקומה של האות א' המבטאת את הנשמה הרוחנית.

חז"ל מקשרים בין כתונת יוסף ל"כותנות עור" שקיבלו אדם וחווה המועברות בירושה מאדם הראשון לשת, לנח, לשם, לאברהם ליצחק וליעקב לאחר מחלוקת שהתנהלה בינו לבין עשיו. שם הם מוזכרים בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת… וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן: ויעקב מעביר ליוסף בירושה את סודות הבריאה ב- כְּתֹנֶת פַּסִּים.

סוד כְּתֹנֶת פַּסִּים
קנאת האחים התעוררה על יוסף שנבחר לקבל את "כָּתְנוֹת עוֹר" שיש בהם את סוד הלבוש של הדברים בעולם העלום והנסתר הזה.
כְּתֹנֶת פַּסִּים מסוגלת להתמודד עם כל המצבים עם כל הכוחות וההשפעות המנתקות אותנו מהמהות הנשמתית הפנימית שלנו.
פס ראשי תיבות פשט וסוד. יעקב מגלה ליוסף שהחיים הם כמו פסים יש בהם את הגלוי בפשט ואת הסוד בנסתר.
פעם יש פס, פעם אין פס, פעם מלא ופעם ריק, מילוי וחלל, זהו חלק טבעי ובלתי נפרד במהלך החיים, לחוות את התחושה שאתה פעם ב-אין פעם ב-יש, פעם למעלה ופעם למטה. הפסקים כאלה קורים בין מעברים והם נחוצים במיוחד במעברים שונים בחיים לעבור דרכם כמו במעברי חציה.

האחים השליכו את יוסף אל הבור ושם כתוב – וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם
רש"י שואל אם הוא ריק אז למה להוסיף שאין בו מים? ברור שאין בו מים. מוסיף רש"י "אין בו מים, אבל יש בו נחשים ועקרבים". מאיפה ידע רש"י שיש בו נחשים ועקרבים? זה לא כתוב בשום מקום. זה מלמד עקרון חשוב – אין בעולם חלל ריק.
מים מסמלים חיים. אין מים משמע אין בו חיים אבל יש בו נחשים ועקרבים המסמלים את הסיוטים שלנו. כשאנחנו נקלעים לבורות בחיים, שהחיים הם לא החיים. אלה הם מצבים מסוייטים שכל הפחדים שלנו בדמות נחשים ועקרבים מציפים אותנו.
להיות מודע לעובדה שאין מקום ריק, מזמינה אותנו למלא במודע את המקום שנקלענו אליו במחשבות טובות ובעשיית טוב שלא יכנסו מזיקים לחיינו בדמות של פחדים וחרדות, טרדות ודאגות, כעס ותסכול…

יוסף "צדיק כתמר" בזכותם מתאפשרת המשכיות לעם ישראל
יוסף ותמר מככבים באותה הפרשה.- לשניהם יש קטע עם בגד וזהות לחשוף את הייעוד שלהם.

תמר הקדושה התחפשה לקדשה (זונה) כדי למשוך את יהודה אבי שני בעליה שמתו מבלי להשאיר אחריהם זרע שימשיך את שושלת יהודה וישראל בלידתה ליהודה את זרח ופרץ התאומים.
ליהודה היו שלושה בנים – ער, אונן ושילה. תמר נישאה לאונן, לימים הוא מת.
אונן אחי ער, גיסה של תמר נשא אותה לאישה לאחר מות אחיו, כדי להמשיך את זרעו.
לימים גם אונן מת מבלי שישאיר אחיו זרע.
שילה הבן השלישי אף הוא אמור היה לשאת את תמר לאישה, כדי להמשיך את זרעם.
אולם יהודה חשש שיקרה משהו גם לבנו השלישי, לכן הוא אמר לתמר לחזור אל בית אביה ולכשיגדל שילה הוא יקרא לה. שילה גדל אך יהודה לא קרא לה.
תמר דבקה ביהודה, נאמנה לשליחותה להמשיך את זרעו, מוצגת כמופקרת כשהוא מתעכב בהמשך השושלת.
יהודה איננו מקשר בין מעשה תמר לביאתו על הקדשה.
ברגע האמת היא נמנעת מלהלבין את פני יהודה ברבים, גם אם הדבר כרוך במתתה.
תמר שולחת אליו את הערבון שהשאיר בידה כשבא עליה, את הפתילים והחותמת, ומשאירה את ההכרעה בידיו.
אז יהודה קולט את כל המהלך האלוקי.

גם תמר וגם יהודה במסירות נפש, ללא שיקולים אינטרסנטיים אישיים, התבטלו בפני התכנית האלוקית ופעלו לאור ההכרה שההיבט האישי לכשעצמו איננו המטרה הנעלה והמרכזית,.

התבטלות והתמסרות כזאת מצד שניהם הפכה אותם ללא צל של ספק, להיות ראויים שהמהלך האלקי הגדול יעבור דרכם ולימים בע"ה מהם יוולד משיח בן דוד.

ויוסף הצדיק שעוד יסופר בו רבות שבזכותו יש המשכיות לעם ישראל על שלא נתן לאירועים חיצוניים בחיים שהוכתבו לו פעם אחר פעם לבגוד בערכים נעלים שלו נשאר נאמן לעצמו.

פרשת 'וישב' מגיעה לפני חנוכה
יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו.
בלהה וזלפה נשות יעקב, במעמד ירוד לעומת לאה ורחל.
אומר רבי נחמן בלהה וזלפה מייצגות את כל הבלהות והזלעפות כשאנחנו מצויים במקומות ירודים בחיינו.
יוסף בן 17 = "טוב" בגימטריה.
יוסף מלשון אוסף את אחיו הירודים ומעלה אותם לטוב.
דוקא בזמנים של זלעפות ובלהות, כשהדברים נראים הכי חשוכים, מתגלה האור הכי גדול – מתווסף אור חנוכה.

יוסף חולם החלומות הגדול מכולם, חלומותיו הם נקודות האור העתידים להצמיח גילויים מתוך החושך.
הוא מלמד אותנו שיעור איך ללכת אחרי החלום, לא לוותר עליו בכל מצב, גם כשהכניסו אותו לבור והפשיטו אותו מבגדיו – הוא הלך אחרי אחרי החלום שהאמין בו, הוא הלך אחרי האמת שלו.

"חלום שלא נפתר דומה לאגרת שלא נקראה". (בבלי ברכות נ"ה)
אין לך דבר בעולם, שאינו תלוי בחלום או בידי כרוז, עוד מטרם שבא לעולם.
כי כל דבר מטרם שבא לעולם, מכריזים עליו ברקיע, ומשם מתפשט בעולם.

מי יתן ונשכיל ללכת אחרי החלום כל אחד כפרט וכולנו בכלל…
כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן

שבת שלום שבת חלום לאור חנוכה
שתפו באהבה

"אמר רבי אלעזר א"ר חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"

אלי אליזה לנדאו – התבונה דרך השם