פרשת וַיֵּשֶׁב - לחיות עם הזמן

השמועה שתמר הרה מגיעה אל יהודה. הוא אינו מקשר בין "מעשה תמר" לביאתו אל הקדשה.
על כן הוא מבקש להמיתה. ברגע האמת היא נמנעת מלהלבין את פניו ברבים, גם אם הדבר כרוך במיתתה. תמר מציגה בפניו את העירבון שהשאיר בידה כשבא אליה כקדשה. היא מוציאה את הפתילים ואת החותמת ואת המטה עם אותיות שמו, ומשאירה את ההכרעה בידיו. לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה. או אז קולט יהודה את כל המהלך האלוקי ואומר – צָדְקָה מִמֶּנִּי. בהתבטלות ובהתמסרות מוחלטת מקבל את המצב. תמר במסירות נפש, ללא שיקולים אינטרסנטיים אישיים, התבטלה בפני התכנית האלוקית ופעלה לאור ההכרה שההיבט האישי לכשעצמו איננו המטרה הנעלה והמרכזית.  על כך הם זוכים להיות ראויים שהמהלך האלוקי יעבור דרכם בלידת התאומים זרח ופרץ, שמהם ייוולד משיח בן דויד בע"ה.

בו בזמן יוסף היה בשקו, אחיו בשברון ובהאשמות, יעקב באבלו – זמן ירוד של כולם, אך הכול עניין אחד – בזמן שנדמה כי כלל ישראל נמצא במצב הגרוע ביותר, הרי נפעלים אז עניינים אחרים לגמרי להוריד אורו של משיח.

יוסף ותמר כעץ התָּמָר – כפי שגזע התמר הוא ישר ואין בו עיקומים או סיקוסים (בליטות נפוחות), כך אין בצדיקים עיקומים וסיקוסים הנובעים מאינטרסים אישיים או ישות עצמית.
אין בהם נפיחות של גאווה וכל פעולתם היא ישר־אל, להשפיע נחת רוח לאלוקים ולאדם. מצדיקים את כל המאורעות הקורים להם, כמהלכים שהקב"ה מגלגל לטובת כלל ישראל.