פרשת וישב - מהפך מחשכת השכחה לאור
פרשת וַיֵּשֶׁב דֶּרֶךְ הַשֵׁם בסוד האותיות
"הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה"
וַיֵּשֶׁב, פרשה מלאת תהפוכות – אדם מתכנן תכניות משלו ולא-הלהים יש תכניות בשבילו.
שם הפרשה וישב בשיכול אותיות שורש – בוּיש – יבוש – ישוב – שבוי.
הפרשה מתחילה בכמיהה של יעקב להתיישב סוף כל סוף בשקט ובשלוה, מתנפצת אל מול מציאות סוערת ומייסרת בירידה אחר ירידה.
יהודה שוכל שניים מבניו, יוסף "בַּעַל הַחֲלֹמוֹת" האח נזרק לבור, יעקב מסרב לנחם על אבדן יוסף.
ההשגחה העליונה משגיחה על כל פרט, רואה את כל ההשתלשלויות לאורך כל הדורות, מה שהאדם עצמו לא יכול לראות מנקודת מבטו.
הקב"ה מגלגל מהלכים במלבושים שונים.
יוסף עובר שינויים הפכפכים, מופשט מבגדיו, חשוף במערומיו כל פעם "מלבישים" עליו סיפור חדש.
כל פרט ופרט בבריאה הוא חלק מהרקמה הגדולה כבר מששת ימי הבריאה.
התכנית האלוקית מולבשת באירועים חיצוניים, במצבים ובמפגשים עם אנשים המולבשים בתפקידים מסויימים כדי למלא את חלקם בתכנית הגדולה.
כך אפשר להתייחס לזהויות שלנו כאל בגד שאנחנו לובשים, פושטים ומחליפים בסיטואציות שונות.
כל עוד נחייה בתודעת אלוקות נחייה חיים מלאי הגשמה, מוגנים ב'לבושים' שה" תפר' לנו. חרת נרגיש נרדפים הבגד יהפוך לבגידה, נרגיש נבגדים או בוגדים, הלבוש ירגיש כבושה המעיל כמעיל נעמול בבנסיון לכסות על הבושה בתחושת מעילה. כמה כאב, סבל ואכזבות נחסוך לעצמנו אם נשכיל כך לראות את פני המציאות.
סוד כְּתֹנֶת פַּסִּים
*וישב אותיות שבוי, יוסף שבוי בנסיבות, בויש במערומי, הפשיטו מעליו את בגדיו, בגדו בו והוא נשאר נאמן לאמונתו בדבקות בה'.
הוא עוד ישוב לככב במלוא הדרו למלא את ייעודו.
קנאת האחים התעוררה על יוסף שנבחר לקבל את כתנת הפסים שיש בהם את סוד הלבוש של הדברים בעולמנו העלום והנסתר.
חז"ל מקשרים בין כתונת יוסף ל"כָּתְנוֹת עוֹר" שקיבלו אדם וחווה אשר הועברה בירושה מאדם הראשון לשת, משת לנח, מנח לשם, משם לאברהם ליצחק וליעקב לאחר מחלוקת שהתנהלה בינו לבין עשיו. שם הם מוזכרים בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת… וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן: ויעקב מעביר ליוסף בירושה את סודות הבריאה ב- כְּתֹנֶת פַּסִּים אשר מסוגלת להתמודד עם כל המצבים עם כל הכוחות וההשפעות המנתקות אותנו מהמהות הנשמתית הפנימית שלנו.
פס ראשי תיבות פשט סוד.
יעקב מגלה ליוסף שהחיים הם כמו פסים יש בהם את הגלוי בפשט ואת הסוד בנסתר.
פס, פעם מלא ופעם ריק, מילוי וחלל, זהו חלק טבעי ובלתי נפרד במהלך החיים, לחוות את התחושה שאתה פעם ב-אין פעם ב-יש, פעם למעלה ופעם למטה.
הבור ריק ואין בו מים
האחים השליכו את יוסף אל הבור – וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם
רש"י שואל אם הוא ריק אז למה להוסיף שאין בו מים? "יש בו נחשים ועקרבים". רש"י מלמד עקרון חשוב – אין בעולם חלל ריק.
מים מסמלים חיים ותורה. מקום שאין בו מים, אין בו חיים, יש בו נחשים ועקרבים המסמלים את הסיוטים שלנו. כשאנחנו נקלעים לבורות בחיים, מצבים מסויטים, כל הפחדים בדמות נחשים ועקרבים מציפים אותנו. העיצה, להיות מודע לעובדה שאין מקום ריק, מזמינה אותנו למלא במודע כל מקום שנקלענו אליו במחשבות טובות שלא יכנסו מזיקים לחיינו בדמות אנשים, מצבים, פחדים, טרדות ודאגות.
פרשת וישב במעגל הזמן מגיעה בחנוכה
השכינה שוכנת בנקודה פנימית עמוקה בלב כל יהודי
היא נסתרת בין שברי אמיתות וקרשי השקרים של חיצוניות העולם, כבויה בחשכת השכחה.
'פך' הוא כלי 'השמן' היא 'הנשמה' הפנימית. היוונים מייצגים את הקליפה החיצונית.
היוונים שהרסו וניתצו את הכדים מייצגים את רצונות הגוף ורצון עצמי. רצון עצמי, מכשיל ומחטיא את האדם מלראות את האמת הפנימית מעבר למעטפת החיצונית. יוסף הצדיק כתמר השכילו לראות מעבר לקליפה החיצונית המסתירה את המהות הפנימית.
הנשמה אותיות שמֹנה (8) מספר שמונה הוא מעל השבע, מעל הטבע.
חייב כל יהודי להאמין בנס פך השמן שהיה בו ״שמן זך״ שהאיר שמונה ימים.
'זך' מלשון 'זיכוך' על ידי זיכוך המידות יוכל להתעלות מעל הטבע של עצמו.
להאיר את אור נשמתו מתוך הנקודה שבלב מתוך אמונה זכה תמימה וטהורה.
אומר הרב סולובייצ'יק, ההליכה בחשכה בכמיהה למצוא את האושר המיוחל, וממול הבריחה מהסבל והסופיות הנפסדת, מוליכה את האדם לחפש את אבדתו.
חשכה אותיות שכחה, יון אותיות נוי, יופי. התעסקות בקליפה החיצונית זו התיוונות השבויה בעולם החומר.היוונים ניסו להשכיח מישראל את אור הבורא את הרוח השבויה בתוך קליפת החומר. בגזרות שהם גזרו על ישראל, הם ניסו להשכיח מהם את המהות הפנימית שיש מי שמנהיג את העולם.
שמונת ימי חנוכה, ימים של חניכה להאיר בהדרגה את השכחה על ידי העלאת האור במנורה בבית המקדש שבלב להתחבר לאור הגנוז מבראשית.
מהפך מחשכת השכחה לאור – להעיר את הזכרון הנשמתי שלנו הן כעם והן כל אדם בעולמו. נזכור שיש תכלית ויש ייעוד לכל מה שקורא לנו. פרשת וישב בחנוכה
עיקר הקושי של האדם הוא לא הרע עצמו, אלא היחס הנפשי אליו הוא זה שמביא לסבל, לכאב, לעצב ופחד.
אדם שבאמת מאמין בכך שהרע הוא הגורם המצמיח של המציאות, יכול להביט על הדברים הרעים מבלי להתפעל מהם, ואף להישאר אופטימי, כמו אשה בחבלי לידה יודעת שבסוף מחכה שמחה גדולה.
כל ירידה היא לצורך עליה – כפעימת החיים – התכווצות והתרחבות – התכנסות והתפשטות מחזורי הטבע בעונות השנה, יום ולילה ביממה, נשימה בשאיפה ונשיפה ופעימת הלב.
כך כל מקרה שלילי הוא בעצם כיווץ זמני שנועד להתפשטות מחודשת.
כל נפילה היא הזמנות להתחדשות ותיקון
כל קושי הוא דפיקה על הדלת. הקושי עומד בפתח ורוצה להתגלות, להצמיח כוחות חיים חדשים.
"כל זמן שהנר דולק – אפשר לתקן" (רבי ישראל סלנטר)
"הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" [תהלים ל' יב]
מתוך החשכה עולה האור, מתוך משבר אותיות מבשר – עולה בשורת לידה חדשה.
נ"ר אותיות נשמה רוח
תיקון הנפש לאור הרוח על ידי מציאת פך השמן החבוי עמוק בתוך הנפש חתום בחותמו של כהן גדול המכהן בבית המקדש – זהו נס חניכת האור לעולם – אורו של משיח מאיר בקרוב ממש בע"ה!