פרשת וישלח בסוד אותיות מנחה מחנה ונחמה
פרשת וישלח בסוד אותיות מנחה מחנה ונחמה - דרך השם
יעקב מתכונן למפגש עם עשו
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים"
יעקב אבינו בדרכו חזרה לארץ כנען, למרות שהתחשל בבית לבן, ועל־אף ההבטחה שקיבל מאת ה' שישמור עליו בכל אשר ילך – הוא חושש מהמפגש עם עשו אחיו כתוצאה מגניבת הבכורה והברכות.
הוא מתכונן לכל מצב אפשרי מהחשש שנתמעטו זכויותיו על־ידי חסדים ואמת שה' עשה עמו. "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" – לשון רש"י: "לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתקלקלתי – נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להימסר ביד עשו".
אומר ה'שפת אמת' על הפסוק "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים", שעל־ידי שרואה האדם את גודל החסדים שה' עושה איתו הוא מבין את קטנותו – שיהיה בענווה ולא חלילה יבוא לידי גאווה. כי רק על־ידי ענווה ניתן לזכות למעלה רוחנית גבוהה ולשפע של ברכות.
'מנחה' לדורון תפילה ומלחמה
בסוד המילה 'מנחה' יעקב פועל בשלוש דרכים: דורון, תפילה ומלחמה.
מפרש 'דגל מחנה אפרים' את שלוש הדרכים שיעקב הכין עצמו, בשלושה פירושים למילה מַּחֲנֶה בשׂיכול אותיות מִנְחָה – שלוש צורות "מִנְחָה":
"מִנְחָה" זו מתנה, דורון. יעקב שלח לעשו מתנות כדי לפייסו בכבוד;
"מִנְחָה" רמז לתפילה, תפילת מִנְחָה. מִנְחָה בשׂיכול אותיות נחמה, יעקב התפלל לנחמה מהחשש שמא מאז ההבטחה שקיבל מאת ה' נתלכלך בחטאים בבית לבן ולא יהיה ראוי שיצילו, על־כן התפלל להצלה.
"מִנְחָה" אותיות מַּחֲנֶה, רמז למלחמה. יעקב חוצה את המחנה לשני מחנות, שמא יקרה הגרוע מכל, שדורון ותפילה לא יעזרו, אז הוא נערך למלחמה – "וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה". הקשו המפרשים: מדוע חילק יעקב את המחנה לשני חלקים. ממה נפשך? אם הוא מסוגל להילחם, לשם מה החלוקה? ואם אינו מסוגל להילחם מה הועיל במה שחילק את המחנה לשניים? מבאר רש"י: הכפילות מלמדת אותנו שהבטיחוֹ הקב"ה שיצילוֹ בזכות עצמו וגם בזכות אבותיו, וחשש יעקב שאם זכותו לא תספיק לו, הרי שיישאר לו חצי בזכות אבותיו.
מקל האמונה
יעקב שולח מסר לעשו "עִם לָבָן גַּרְתִּי" – גַּרְתִּי מלשון גֵּר – על־אף היותו גֵּר במקום זר הוא נשאר נאמן למהותו. כל הבלבולים שלבן רצה לבלבל את יעקב בעבודה ובחומר כדי שייתן עינו רק בממון – לא צלחו. "גַּרְתִּי" מפרש רש"י – "תרי"ג מצוות שמרתי" ולא פגמתי. ואף־על־פי־כן הוא לא בא ממקום של גדלות פנימית, אלא מתוך חשש. על־כן יעקב התקין עצמו לקראת המפגש עם עשו. התקין מלשון תיקון ושינוי.
יעקב אומר "כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". בְמַקְלִי [=182] גימטריא יעקב. יעקב הוא מידת ה'אמת', לרמז שמידת האמת והאמונה היא בבחינת "בְמַקְלִי". בזכות מקל האמת והאמונה עבר את "הַיַּרְדֵּן" מלשון ירידה. "וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" – בשעה שעבר את הירדן אל חרן, מקום שכולו מגושם בחומר, היה רק בבחינת 'יעקב', ועתה שהוא עובר את הירדן בחזרה לכנען, הוא נעשה לשני מחנות: חומר ורוח. 'מחנה יעקב', מחנה גשמי; ו'מחנה ישראל', מחנה רוחני.
מלאכים שליחים
מפרש ה'אוהב ישראל': "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו"[2] ראשי תיבות וימל, מלשון 'מילה' [ברית מילה]. יעקב מל – חתך את ערלת לב אחיו כשבא לפייסו בזכות ששמר בעצמו על הברית [מילה]. כך הצליח להכניע את עשו שלא יוכל להרע לו. וימל בגימטריא א־להים, הטבע [=86] – הנהגה שהיא על־פי הטבע. א־להים הוא בחינת דינים. יעקב הוצרך להמתיק את הדינים לחסד ורחמים.
מפרש 'דגל מחנה אפרים'[3] שמַלְאָכִים הם מחשבות שמתלבשות ומתגשמות בדמויות אנשים. היינו, שיעקב שלח מחשבות טובות לעשו כדי לבטל הקליפות ולתקן את הדינים. באמרו "כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי", הכוונה שיעקב קישר עצמו לשורש ה' יתברך – א־דֹני – במחשבות ששלח לעשו. הוא השליך את יהבו על ה' מתוך אמונה מעל טעם ושכל, שהכל מאתו יתברך.
מלאכים הם גם שליחים. יש מלאכי עליון, ויש אנשים שהם מלאכים. אומרים חכמי הסוד שמעשים טובים בוראים מלאכים של ממש, והאדם זוכה להדרכתם ולשמירתם. מעשיו הטובים של יעקב זיכו אותו להתחבר למלאכים שילוו אותו ויגנו עליו ועל משפחתו בדרך. אומר רש"י "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים" – "ממש"! יעקב [=182] בגימטריא, מלאך [=91] בגימטריא. אם כן יעקב עולה פעמיים מלאך [2X91=182]. זהו רמז לשני מלאכים המלווים כל אדם בדרכו, שעל כך נאמר בתהלים "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ"
מתנות ממיתות שנאה
שלמה המלך אמר במשלי: "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ – הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא – הַשְׁקֵהוּ מָיִם"[1].
הגדולה היא להתעלות מעל עצמך ולא לחמוק מלעזור לשונא שלך, אלא אדרבה ואדרבה, תן לו ותן לו: תאכיל אותו שלא ירעב ותשקה אותו. תן לו מתנות, כך תמית את השנאה שבו, כפי שעולה מתוך שתי אותיות ראשונות במילה מתנות – 'מת'.
כשאתה עושה בעבורו ההיפך ממה שהוא היה עושה בעבורך, ותתנהג עמו בחסד במקום בדין – זה יכאב לו יותר מאשר אם היית מגיב לו באותו מטבע שהוא נהג בך בדין. על כך נאמר "כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ"[3], אתה שופך על ראשו גחלים, מטפל בו כמו שצריך בחסד וברחמים, ולמעשה מתקן אותו בכך, ונוסף על החסד שעשית איתו – "ה' יְשַׁלֶּם לָךְ" על כך. החסד שאתה עושה איתו, שורף את הגאווה שלו המונעת ממנו להשלים איתך. אז גם אם הוא לא אוהב אותך הוא כבר פחות שונא אותך. "יְשַׁלֶּם לָךְ" מלשון השלמה, ה' יתברך ישלים לך את החסר וישלים בין כל החלקים. וכנאמר "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ"[4].
בתפילת שמונה עשרה אומרים, "אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲ־דֹנָי, מְחַיֵּה מֵתִים" – גבורתו להחיות מתים ולא להמית חיים. הגבורה איננה לנצח את חברך, אלא להפוך את שונאך לאוהבך. זהו הניצחון הגדול!
העולם בו אנו חיים עולם של שקר – "עלמא דשיקרא", המכסה על אמת פנימית ועמוקה. 'שקר' הוא סוג של 'לבוש' שתפקידו לכסות על דבר מסוים או מצב שאדם 'לובש' או 'מלביש' על מציאות, כדי להיראות טוב ויפה בעיני אחרים, לפי דעתו.
יעקב אבינו הוא בבחינת נקודת אמת בעולם – נקודה גבוהה שהיא למעלה מזמן ומקום. נקודה שורשית ועמוקה המחוברת לאהבת אמת שקשורה לכח האחד – ה'. בכח אמת זו למוסס כל מצב, גם שנאה או טינה. כך ידע יעקב להפוך מצבי חולשה לחישול, את הרצון לחסל ליכולת לסלוח, ובסופו של דבר לצלוח את כל האתגרים שעמדו בדרכו ללא מלחמה.
בשורש הדברים הכל אחד, אלא שבהשתלשלותו לעולם השורש מקבל הסתעפויות וגוונים בתודעה לאור הפרשנויות שאדם נותן לאירועים ומצבים שנקלע אליהם. אדם שניחן ביראת קודש יכול להגיע לראיה עמוקה בהקשבה ללחישה המסתתרת בכל מצב ומקרה בתכלית מחשבת הבריאה ש"אין דבר רע יורד מלמעלה"[1]. על־כן הוא אינו שואל "למה זה קורה לי? למה זה מגיע לי?". ראיה כזאת מעניקה כח ומאפשרת לצאת מחושל ממצבי חולשה במסע שליחות הנשמה, בהתחברות לכח האחד כמניין אהבה [=13 בגימטריא]. על־ידי שליחה של אהבה וסליחה – אפשר לצלוח כל מצב מאתגר במסע הזה. כך עולה מתוך צופן חמש מוצאות הפה: האות שׁי"ן במילה "וַיִּשְׁלַח" שייכת לקבוצת אותיות שמוצא הגייתן מהשיניים – אותיות זסשׁר"צ, נוטות להתחלף ביניהן[2].
אם נחליף את האות שי"ן שבמילה "וַיִּשְׁלַח" באות סמ"ך נקבל וַיִּסְלַח.
אם נחליף את האות שי"ן שבמילה וַיִּשְׁלַח באות צד"י נקבל וַיִּצְלַח מלשון צליחה – כצליחת אגם או נהר מצד לצד, אז מגיעים להצלחה. תוצאת ההצלחה נובעת מהדרך.
[1] בראשית רבה נא, ג' – אמר ר' חנינא.
[2] ספר יצירה, משנה ו': "כ"ב אותיות יסוד, חקוקות בקול, חצובות ברוח, קבועות בפה בחמש מקומות, אחה"ע בומ"ף דטלנ"ת זסשר"ץ גיכ"ק".