לך לך - הציווי למיצוי הייעוד

אין אדם דומה לאדם אחר ואין אדם יכול לתקן מה שעל חברו לתקן.
כל תנאי החיים של האדם בגשמיות וברוחניות, הטובים והרעים, הקשים והנעימים, מציירים לו תפאורה אישית מותאמת למסע חייו על מנת שיוכל להגיע אל היעוד של נשמתו. (האר"י הקדוש)

'ייעוד', איננו עיסוק, תחביב או מקצוע, ייעוד הוא גם לא מטרה אישית, אלא התפתחות המתרחשת בכל רגע בזמן תוך כדי החיים לאור אירועים, נסיבות ומפגשים.
'ייעוד', זה הביטוי של עצם המהות של כל דבר הן במישור האישי פרטי, והן בכלל הבריאה כולה, עם שלם, משפחה וקבוצה.
לֶךְ לְךָ הוא תהליך הדרגתי ומתמשך שאינו מוגבל בזמן, אלא מוכתב מתוך הדרך במרחבי המקום.
הדרך עצה היא המטרה! היא מגיעה מתוך התפתחות ועבודה פנימית על המידות.

"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ"
הציווי הראשון מתחיל מֵאַרְצְךָ –'ארץ', מלשון ארצֶה – רצון.
'ארץ', מלשון ארציות גשמיות.
"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ" – צא מהרצונות הארציים המנהלים אותך.

מכאן נבין, שלכל אחד יש ארץ מובטחת משלו שהוא שואף לעלות אליה.
מקום לגלות את האור הגנוז בתוכו מבראשית, בו יוכל לבטא את הכישורים והכשרונות שלו.
אין מסע אחד דומה למשנהו.

על כל אדם לגלות את ה'און העצמי' – הכוח האצור בתוכו למלא את השליחות הייעודית־ייחודית שלו, להביא איתה את עצמו לעולם – "כל עוד הנר דולק, אפשר עוד לתקן" (ר' ישראל מסלנט).