פרשת ויגש מאורבות לערבות הדדי

"וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" 
יוסף אותיות פיוס – חרף כל הגלגולים והייסורים שעברו עליו בגין אֶחיו, הוא נשאר מפויס. הוא אינו מאשים או מטיח בהם האשמות, הוא לא בא בטענות אל בורא עולם . הוא נמצא במדרגה גבוהה של אמונה שהיא למעלה משכל, שהעולם מונהג בהנהגה עליונה ונסתרת, הנהגת הייחוד, שעל־פיה ה' מסובב את כל המהלכים שבעולם וכולם לטובה. הוא יודע שמן השמים לא רוצים להרע לו או לאחיו, וכאשר פוגע בו אדם, הוא יודע שההשגחה העליונה זימנה לו את אותו אדם כ'שליח' להוציא לפועל את תוכנית הבריאה. על־כן הוא אומר להם: אתם רק שליחים של הקב"ה למשימה – "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ־לֹהִים". לכן הוא מבקש מהם "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי". הוא אף מנחם את אחיו באומרו "כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם".

אומר הנתיבות שלום שכאשר אדם בא בטענות לפוגע ואינו רואה שהוא בעצם 'שליח' בשליחות הבורא, למה הדבר דומה? לכלב שמשליכים עליו אבן, הוא נושך את האבן בהיותו סבור שהאבן עשתה לו זאת. מה שאין כן אדם – יודע שאין זאת אשמתה של האבן, אלא הוא מתבונן מי הוא זה שזרק את האבן.

כך כל אדם צריך לדעת שאם אירע לו או הֶרע לו פגיעה מאדם, באמת אין הדבר בא מאותו אדם, אלא היתה זאת מן ה', מן השמים, ואדם זה נשלח בשליחות ההשגחה העליונה.

באמצעות פעולה מפייסת אנו יכולים לפדות את עצמנו מעבר כואב.