פרשת ויגש מאורבות לערבות הדדי
ויגש בסוד מערכות יחסים בסוד האותיות
עַרְבוּת יהודית במשימה ייעודית
וַיִּגַּשׁ עניינה גישה לחיים. שיעור באומנות הגישה וההשגה במערכות יחסים – מאורבות לערבות הדדית.
"וַיִּגַּשׁ" היא המשך ישיר של הפרשה הקודמת "מִקֵּץ", שהסתיימה במתח טעון לאחר שיוסף משאיר את בנימין אצלו.
יהודה ערב לבנימין אחיו בפני יעקב אביו. בין האחים מתרחשת עַרְבוּת לאחר שארבו אחד לשני, רבו ביניהם.
עַרְבוּת פירושה אחריות יהודית במשימה ייעודית.
ערבות מלשון ערבוב מעורב ועירובמלשון עירוי – מעורים זה בזה – נעשים בלתי נפרדים.
אוֹרְבוֹּת בין אחים נובעת מתוך מאבקי כח, קנאה, כבוד, תחרות וטינה. הם אורבים במארב להפיל את האח אל הפח.
עם ישראל הם כמו גוף אחד. כדי להיות כגוף אחד שלם חייבים לפעול בשותפות. כל אחד חייב להביא את חלקו להשלים את האחר לאחד שלם. מיזוג בין יישויות שונות לטובת האחריות הכוללת בעַרְבוּת הדדית.
הערבות היא לא סתם אהבה ואחדות, ערבות זה מסירות נפש כלפי האחר, לקיחת אחריות מלאה עליו ועל גורלו מתוך קשר נשמתי עמוק נטול אגו.
שורש המילה ערבות: ע.ר.ב. בשיכול אותיות עבר – בער – רעב.
מבט נוסף על המילה ערבות עוברת דרך צופן אותיות שמוצא הגייתן מן הגרון אחע"ה נראה שאות עי"ן ואות אל"ף נוטות להתחלף ביניהן. מכאן, אפשר לחליף בין המילה ערבות למילה ארבות.
אחת מהנחות היסוד לגבי הזמן שאפשר לשנות את העתיד, אך אי אפשר לשנות את העבר האומנם?!
האמנם נכונה הנחה זו?
את העבר לא ניתן לשנות!
את המעשים שלנו בעבר איננו יכולים לשנות!
אבל אנחנו כן יכולים לשנות את הפרשנות שלנו לאירועים שקרו לנו בעבר. אחרת העבר כובל אותנו אליו בשלשלאות ולא מניח לנו לחיות את חיינו לא בהווה ולא בעתיד.
יוסף מלמד אותנו איך ניתן לפדות את עצמנו מהעבר ואף לנצח.
על אף הבזיונות וההשפלות שהעבירו אותו אחיו, על אף כל הירידות, המכירה והבגידה, הוא לא נופל לכרוע תחת עול האשמות.
כל הסוד הוא בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.
איך אפשר לחזור ולסַפֵּר את אותו סיפור בדגש שונה: כל 'בגלל' והאשמה להפוך ל'בזכות'.
משמעות! זה כל הסיפור שלנו בחיים. אם יוצקים משמעות לתוך האירועים שקרו לנו בחיים, קשים ככל שיהיו אז אנחנו יכולים לפדות את נפשנו אחרת נשאר שבויים של העבר.
רבי לוי יצחק מברדיטשב אומר, מי שמתעסק כל הזמן בעבר הוא עבריין.
אם נצליח לשנות את התרגום שלנו לגבי העבר, נוכל לרפא חלק נכבד מכאבי העבר נשחרר את עצמנו מהעבר ונשפיע על הווה והעתיד.
עלינו לעבור תהליך של התמרה מאוֹרְבוֹּת לעַרְבוּת הדדית.
בערבות יש ממד של אחדות.
'אחדות' איננה תובעת 'אחידות'. אחידות זאת זהות שאיננה יכולה להתקיים בטבע.
באחדות יש שונות, הבדלים וניגודים שמשלימים אחד את השני לאחד שלם.
במרקם העַרְבוּת של השלם על חלקיו והשונוּת שבתוכו, מתקיימת שותפות בין החלקים השונים של השלם.
עַרְבוּת דורשת תעצומות נפש להסכים לסלוח על ידי מחילה. מחילה היא ויתור, הסכמה למחוק משקעי עבר. על ידי ויתור אפשר לקבל יותר.
איך יכול היה יוסף לסלוח לאחיו נוכח משקעי העבר, על שמכרו אותו לישמעאלים ועל כל השתלשלות חייו בנפילה אחר נפילה.
את העבר לא נוכל לשנות – נוכל לעשות לו "מיסגור מחּדש" – Reframing למסגר מחדש את תמונת העבר כמו תמונה שמחליפים לה מסגרת חדשה, היא יכולה להיראות אחרת.
כך גם תמונות חיים מהעבר. עובדות אינן משּתנות! אך האופן שבו נמסגר את אותן תמונות העבר תעניק להן מראה שונה.
יוסף במפגש עם אֶחָיו השכיל לעשות מסגור מחדש Reframing בגיוס משאבי נפש, ביטול האגו, וויתור על נקמה בתהליך הסליחה לאחיו.
כשאנחנו סולחים אנחנו חדלים להיות אסירים של העבר שלנו. סליחה שוברת את מעגל התגובה והנקמה.
עובדות המעשים בעבר אינן משּתנות, אך האופן שבו אנו תופסים את עובדות העבר אנחנו יכולים לשנות.
יוסף יודע שלא יוכל לשנות את העבר.
יהודה מוכן שכולם יחד יישארו במצרים בתור עבדים רק שבנימין לא יישאר לבדו.
יהודה הבין שכאשר כל האחים מאוחדים, אף אחד לא יכול להם.
כל הבעיות התחילו מתוך פירוד בין האחים כאשר מכרו את יוסף. אבל כעת, יהודה ערב לבנימין, הוא יודע שכל עוד הם יישארו מאוחדים הם יוכלו לנצח הכל ולהיחלץ מכל צרה. כאשר יש פירוד, הכל משתבש.
במפגש עם אֶחָיו כשיוסף רואה את הפגנת הערבות המופלאה של אחיו כלפי בנימין, אז הוא מבין שהגיע הזמן להתוודע לאחיו.
יוסף מבקש: "הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָי" – אִישׁ, מלשון יישות, תחושת 'אֲנִי'.
כדי לסלוח צריך להוציא מעצמנו את היישות, ביטול האגו, וויתור על נקמה.
ערבות הדדית מתקיימת בכלל ישראל, בין אם נסכים ובין אם לאו. כל יהודי משפיע על חברו ועל כלל ישראל לטוב ולמוטב. הערבות בתפארתה, כאשר היא מגיעה ממקום טהור ללא כל אינטרס אישי או אגו.
כל אדם צריך לחשוב: "בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין פרק ד' משנה ה')
עליו לדעת שלכל מחשבה, דיבור ומעשה שלו יש השפעה בעולם. מכאן עליו לקחת אחריות על אופן המחשבה הדיבור והמעשים שלו – להיות מן המועילים ומעלים ולא מהמעלימים שפע מן העולם.
"וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם"
יוסף אותיות פיוס – חרף כל הגלגולים והייסורים שעברו עליו בגין אֶחיו, הוא נשאר מפויס. הוא אינו מאשים או מטיח בהם האשמות, הוא לא בא בטענות אל בורא עולם . הוא נמצא במדרגה גבוהה של אמונה שהיא למעלה משכל, שהעולם מונהג בהנהגה עליונה ונסתרת, הנהגת הייחוד, שעל־פיה ה' מסובב את כל המהלכים שבעולם וכולם לטובה. הוא יודע שמן השמים לא רוצים להרע לו או לאחיו, וכאשר פוגע בו אדם, הוא יודע שההשגחה העליונה זימנה לו את אותו אדם כ'שליח' להוציא לפועל את תוכנית הבריאה. על־כן הוא אומר להם: אתם רק שליחים של הקב"ה למשימה – "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ־לֹהִים". לכן הוא מבקש מהם "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי". הוא אף מנחם את אחיו באומרו "כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם".
אומר הנתיבות שלום שכאשר אדם בא בטענות לפוגע ואינו רואה שהוא בעצם 'שליח' בשליחות הבורא, למה הדבר דומה? לכלב שמשליכים עליו אבן, הוא נושך את האבן בהיותו סבור שהאבן עשתה לו זאת. מה שאין כן אדם – יודע שאין זאת אשמתה של האבן, אלא הוא מתבונן מי הוא זה שזרק את האבן.
כך כל אדם צריך לדעת שאם אירע לו או הֶרע לו פגיעה מאדם, באמת אין הדבר בא מאותו אדם, אלא היתה זאת מן ה', מן השמים, ואדם זה נשלח בשליחות ההשגחה העליונה.
באמצעות פעולה מפייסת אנו יכולים לפדות את עצמנו מעבר כואב.






