פרשת חֻקַּת על פי הבאר

המטה ששהעלה וייפה את כוחו של משה להנהיג את העם, הוא המטה שגרם לו לאבד את כוחו.
המטה הוא ביטוי לסמכות אך כשמשה היכה במטהו פעמיים על הסלע, הוא לא פעל מתוך דיבור פנימי מעורר צינורות שפע, כי אם מתוך כעס.

מפרש הרמב"ם, משה חטא ברגזנותו על תלונות העם, בשעה שהתרגז עליהם נמצא מבטל דברי המקום עד שאיבד את מנהיגותו. "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?"…
משה רבנו המנהיג שחירף את נפש להגן על בני ישראל, מאבד את סבלנותו ומדבר אליהם בזלזול.
מנהיג, הורה או מורה חייב לשמור על כבוד בניו. כאן משה נכשל.

מסביר ר' העשיל את חטאו של משה – בכעסו הכה בסלע ואף נזף בהם כשאמר להם: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם". לו היה משה רבנו מדבר באופן של הדיבור העליון, הסלע היה מתבטל אליו ומוציא מים, אך משה רבנו נפל לכעס וכל הכועס מסתלקת ממנו שכינה. משה רבנו נפרד וניתק מן הדיבור העליון לדיבור חיצוני שלא היה מספק בכדי להוציא מים מן הסלע.

הקשר בין משה לעם, כמוהו כקשר בין אב ובנו, בין מחנך ותלמידו. גם אם הבן או התלמיד מכעיסים את האב המחנך, הוא נדרש לנהל דו־שיח מעצים עם הצדדים הטובים והחזקים שבבנו תלמידו. אך במידה והוא מעצים את הצדדים החלשים והרעים שבו, הוא אינו ראוי להמשיך בתפקידו כמחנך. משה המנהיג לא רק שלא חיזק את העם באותו מעמד, אלא הוא אף החליש אותם במילות תוכחה, באומרו שממרים היו עם ה'.

אחרי כל מסע הנדודים, עיקר הפגם של משה היה על שלא העמיד אותם בדרגת ביטחון ואמונה הראויים כדי לרשת את הארץ.