אחדות הניגודים מודגשת בשירת הַאֲזִינוּ
הַשָּׁמַיִם והָאָרֶץ הם שני קצוות, שתי מידות הנראות הפוכות ומנוגדות זו לזו:
הַשָּׁמַיִם עניינם רוח, השפעה של שפע אור עליון המושפע מהבורא לנבראיו, אור שכולו טוב תמיד;
הָאָרֶץ עניינה חומר ועניינים ארציים – מייצגת הכלי לקבלה – הַמְּכָל המקבל את שפע האור מהבורא.
שני ניגודים המשלימים זה את זה. הם לא מתוארים בתור טוב רצוי מול רע דחוי, אלא כציר שיש לחתור בו לאיזון ולמיזוג.
הם מבטאים ייחוד ואיחוד בין קצוות – בין רוחניות לגשמיות, בין נפש לגוף.
כל עבודת האדם על־פני האדמה היא להיות כלי ראוי לקבלת שפע האור.
אם יש בעיה, היא לא באור. היא רק בִּכְלִי שאינו בעל יכולת קיבול.

חכמי הסוד מגלים: החטא, הסבל, הירידות והנסיגות הם כולם הזדמנויות להשגות להגיע עד שמיים.
אין דרך עוקפת. הירידות בדרך הקודש, הן במחשבות והן במעשים, הן מחויבות המציאות – להתגבר על נפילה או כישלון ולהמשיך.

תכלית הבריאה להיטיב לנבראים, ואין רע יורד מלמעלה כלל אלא רק שפע של אור טוב.
בעולם של הֶעְלֵם והסתרה, הראייה של האדם מוגבלת. הוא רואה רק חלקים מהתמונה הגדולה של כל המצבים בכל הזמנים.
מצב של הסתרת פנים נובע בעקבות מצבים שהאדם פוגם בהם בצינורות השפע ושובר את כלי הקבלה שלו.
מי שמעצים את הסתר האור אינו הבורא, זהו רק האדם עצמו במוגבלותו.

מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא: אלו שני ניגודים, המתארים מהות דומה בחוויות הפוכות.
מפרש ה'כלי יקר': מָחַצְתִּי מלשון לַחַץ, ולכל לחץ יש מְחַלֵּץ; הריפוי מתחיל בְּהַרְפָּיָה.

בכל נדודיהם שמר עליהם הקב"ה כעל בבת עינו
יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ
אִישׁוֹן הוא הזמן החשוך ביותר בלילה;
אִישׁוֹן נמצא במרכז קשתית העין, ודרכו עוברות קרני האור;
אִישׁוֹן הוא איש קטן.
אדם הרואה עצמו בתור קטן – מֵצֵר, מחשיך ומגביל את עולמו, מונע את חדירת האור אל עולמו.

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, מלשון איזון והאזנה בתודעה רוחניות, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, זו שמיעת משמעות החיים במובנם הארצי.
שתי גישות כדי לעשות את המסע האישי בעולם, שני טיפוסי אנשים הנמצאים בתוך כל אחד ואחד – השלמות היא באחדות בין השנייםץ

שירים הם געגועים
לשירה מיוחסות סגולות רבות, ובייחוד בתור מקור לשאיבת כוח ועידוד בעת ייאוש.
שִׁיר בלשון רבים הם שירים, אותיות שיריים.
שירה מביעה כיסופים וגעגוע לשיריים ההם של אור הנשמה הקדומה – שאריות ניצוצות הקדושה הראשיתיים שהיו בששת ימי בראשית.

השבת, 'שבת תשובה' לשוב לבְּרֵאשִׁית לגרעין הראשיתי שהנשמה מתגעגעת לחזור.
"לכל בריאה ובריאה ולכל יצור ויצור יש ניגון משלו" (ר' נחמן מברסלב) לכל אחד יש את ה"האזינו" שלו, לשאוף לאיזון ולהגיע לשנה מאוזנת יותר.
יש כאן קריאה בעבור כל אחד ואחת לכתוב את שירת חייו עם ניגון מיוחד משלו – לשיר את העתיד ולהשאיר מאחוריו את העבר.

אז מה אתם בוחרים להשאיר מאחור ומה אתם בוחרים לשיר?