פרשת בהר בעולם שנה נפש - שיעורים בזמן

אדם נע בין שני קטבים: בין עשייה לשמיטה, בין זמן 'להיות' וזמן 'לעשות'.
תפיסת המציאות הרווחת, רואה ב'עשייה' כדבר מניע לתוצאות, ואת אי-העשייה – כבלימה.

אנחנו חיים בעולם המעשה. למדנו שצריך לעשות כדי שדברים יקרו. אנחנו מאמינים שככל שנעשה יותר, נשתדל ונשקיע יותר, כך נשיג יותר. לעומת זאת, 'אי עשיה', לכאורה אין בה שום התרחשות.

האמנם?! האם בכל מצב? האם בכל זמן?
האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו פשוט להיות מבלי לעשות?
נקודת האיזון והחכמה היא לדעת מתי לעשות ומתי לשחרר אחיזה.
הכח טמון באי עשיה, אך יש פחד לזוז הצידה לזמן קצוב ופשוט להיות מבלי לעשות.

בהר סיני ניתנה התורה במעמד רוחני רם ונשא. כל העם ראו את האמת הפנימית הרוחנית המתקיימת בבריאה, אמת המנותקת מכל גשמיות. מאז אותו מעמד, הזיכרון עומעם.
מצוות השמיטה, באה להעיר את האמונה העליונה, את הזיכרון הרוחני שהיה במעמד הר סיני, שהיו בהתבטלות מוחלטת בפני בורא עולם.
הרב אשלג עושה אנלוגיה מפעימה בין כח המשיכה המתקיים בין שני גופים לבין כוח המשיכה בין הקב"ה לבריאה, ובין ששת ימי השבוע ליום השבת.
הבריאה היא כמו עצם הנדחף לגובה וחוזר אל שורשו, אל המקור אשר הפעיל את הדחיפה. ברגע שמפסיק הכח המפעיל את הדחיפה, הבריאה חוזרת אל מקומה, אל שורשה.
כך הקב"ה דוחף את הבריאה בששת הימים ובשבת הבריאה חוזרת אליו למקורה.
בששת ימי החול כל אחד בדרכו מחפש את מקור החיות שאבדה לו בתוך כל הגשמיות, בהשרדות יומיומית, בדאגות העולם הזה.
ביום שבת, יוצאת הנשמה אל מקורה ומתבטלת אליה.

בהתחקות אחר 'הוראות יצרן', ניתן להגיע להגשמה והשגה בכל זמן.
שם ה.ו.י.ה מכיל את כל הזמנים – הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה – הוא מעל זמן תנועה ומקום
מי שאינו מאמין שיש אדון לעולם, וחושב שהוא בעצמו אדון הכל, אז הוא עבד.