פרשת כי־תצא - השבת אבדה בעולם ובנפש
כי־תצא
פרשת כי־תצא דרך השם בסוד האותיות
פרשת כי־תצא למלחמה בפני הייצר
כִּי-תֵצֵא מעניקה מצוות והלכות במגוון תחומים מהחיים לכל מיני מצבים
לכאורה, המצוות מופיעות ללא סדר הגיוני; קופצות מנושא לנושא: החל מהלכות מלחמה ודיני ריבית, דיני ירושה. דין בן סורר ומורה, אישה יפת תואר, וכלה בחיי האדם לעצמו בביתו ויחסים בינו לבין חברו, צער בעלי חיים, פסולי חיתון ועוד… כמו החיים, הם אינם קורים על פי סדר מתוכנן, הם זרימה ומעבר מתחום לתחום, מפגשים בין מצבים שהרגע מזמֵן ללא קשר לזמן.
השבת אבדה
אחת מ'מצוות עשה' שבין אדם לחברו מחייבת השבת אבדה לבעליה.
אבדה נמשכת מפגם ההשגחה, שאדם לא שמר והשגיח היטב על ממונו, רכושו או אף השכלתו, נהג בהם בהיסח ובפיזור הדעת.
אומר רבי נחמן, על כן זה שמוצא האבדה, משגיח ומשים עין עליה עד שתשוב לבעליה, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם.
המוצא שהשגיח באבדה עד שתחזור לבעליה זה בבחינת המשכת ההשגחה העליונה. משלים ומתקן את פגם ההשגחה השלמה.
כך גם ברוחניות, כל החידושים שאדם לומד, זה בבחינת השבת אבדה. מובא בתלמוד קודם שיוצא האדם לאויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם.
"… ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו… אלו ירחי לידה מלמדין אותו כל התורה כולה. וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה".
אמרו חז"ל, השכחה היא בחינת אבדה, שקראו את השוכח בשם 'אובד', לכן צריך לחזור ולבקש אבדתו.
הגענו לעולם עם כל הידע, ומאז כל גילוי ולימוד שאנו מתחדשים בו, או מתרגשים ממנו, הוא בבחינת גילוי 'מציאת אבדה'.
בכל אבדה, כדי שיוכל להכריז על המציאה, המוצא צריך לבחון האם קיימים סימני היכר, דרכם אפשר לזהות מי היו הבעלים של האבדה.
בגמרא מבואר שהמוצא צריך להכריז בצורה כללית שמצא אבידה, אך לא מפרט מה מצא. כדי שיחזיר את האבדה למאבד, המאבד צריך לתת סימנים טובים.
מציאת אבדה בסימן טוב ובמזל טוב
חז"ל בגמרא בדיני השבת אבידה, עושים השוואה בין סימנים באבידה, לסימן טוב באירוסין.
"מזל טוב", שהמזל השולט בשעת כתיבת התנאים יהיה טוב והולם לבני הזוג.
"בסימן טוב"? מה הקשר? לכל אחד יש את האחת שלו שהכריזו עליהם בשמים עוד מששת ימי בראשית.
כשירדו לעולם נפרדו זה מזו ואבדו זה לזו, עד שייפגשו שוב בעולם, האיש בחיפוש אחרי אבידתו – זו האישה שיועדה לו.
כבעל אבידה הטורח ומוצא אותה שסימן ההיכר יהיה טוב שזו שייכת לזה וזה שייך לזו…
וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ - מגלגלין זכות בידי זכאי חובה בידי חייב
כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.
"מגלגלין זכות על־ידי זכאי – וחובה על־ידי חייב" אמרו חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת שבת לב א).
על כל אחד נגזרו ייסורים, או נפילות. נפילה קטנה או גדולה, זו יכולה להיות מעידה במדרכה, נפילה בלשון הרע, או כל דבר אחר חלילה, ולא רק נפילה מגג.
אין שום דבר אקראי! אין כזה דבר שאדם נקלע בטעות למקום, או שנסיבות החיים גררו אותו למצב כלשהו, כביכול, הוא לא היה בזמן נכון ובמקום הנכון. זה לא הנהג שגרם לנזק בתאונה. כל המקרים הם רק שליחים המוציאים לפועל את מחשבת הבריאה. הבורא משגיח ומסובב מהלכים שהמפיל והנופל ימצאו באותו מקום באותו זמן. ההשגחה מזמנת לאדם שנגזר עליו ליפול, את המקום והאדם שיגרמו לו לנפילה.
"המפיל" הוא בבחינת 'שליח' שדרכו מגלגלים מהשמים את החובה לגרום לפלוני נזק שיגרום לו ליפול. יחד עם זאת, על אף שהמפיל הוא שליח בידי שמים, הוא אינו פטור מלתת את הדין. הרי במידה והנופל לא היה ראוי להינזק, משמיים לא היו מאפשרים לאף אחד לגרום לו לנפילה או להזיק לו. זה כלל לא קשור למפיל, אלא לנופל עצמו, שזימנו לו את הנפילה והנזק כתוצאה מכך. כדי לעשות בירור ותיקון. לכן, אין מקום לכעס, האשמה, הקפדה וכיו"ב….
אין מקריות - כל המקרים בהשגחה פרטית
אף אדם לא יכול באמת להזיק לאדם אחר או להפיל אפילו שערה מראשו של פלוני אם לא גזרו על כך מהשמיים. מובא בגמרא אפילו אדם הכניס את ידו לכיס להוציא מטבע מסוים ויצא לו מטבע אחר, כך שהוא צריך שוב להכניס את היד לכיס, זה נחשב לייסורים שמכוונים משמים.
אנחנו מחפשים צדק. אין לנו השגה בחשבונות שמיים. אדם שגורם לנזק, "פותח לעצמו תיק בשמיים" הוא יצטרך לשלם על הנזק, למרות ועל־אף שהניזוק הוא בבחינת חייב.
מצוות מַעֲקֶה נועדה לשמירה וכמקדם הגנה בפני מעידה או נפילה. היא לא באה רק כדי למנוע את הנפילה מאותו אדם שנגזר עליו ליפול. אלא, היא באה למנוע את אותה נפילה שתתרחש בביתו של בעל הבית החדש.
הרי הנופל נגזר עליו שיפול, אז שהנפילה תתרחש במקום אחר ובנסיבות אחרות.
כל הכוחות כולם כפופים להשגחה העליונה הרואה את כל מעשים והבחירות שאדם עושה לפני שהיא מכריעה אם יהיה זכאי להיות ראוי לזכויות או חלילה לחובה, לייסורים. מכאן, אל לנו לתת לרגשות לבלבל אותנו, כל העניינים הם חשבונות שמיים. שום צער לא נגרם לאדם לשווא, ההשגחה העליונה משגיחה על כל פרט ופרט.
שלא ניפול ולא נפיל למטה ברגע של היסח הדעת – אל המעיקים או למועקה.
מצוות בין אדם לחברו - התגלמות המלחמה ביצר
"אדם קרוב אצל עצמו" (בבלי סנהדרין ט ב) אדם רואה את עצמו ואת טובתו. אין הוא ראוי להעיד על עצמו. עדותו פסולה ובטלה מעיקרה. המלחמה על היצר – ואהבת לרעך כמוך.