נִצָּבִים מקפלת בתוכה משמעויות פנימיות עמוקות:
נִצָּבִים מלשון זקופים, יציבים, חזקים וקבועים;
נִצָּבִים אלו הם משתתפים בסרט שאין להם אמירה או תפקיד מיוחד;
נִצָּבִים מלשון מינוי, ממונים על תפקיד.
נִצָּבִים הם עוֹמְדִים ובשיכול אותיות מוֹעֲדִים – זמנים קבועים, ימים טובים, חגים;
או מוֹעֲדִים – נופלים, סוטים מדרך הישר; ובשינוי תנועה (ניקוד) מוּעָדים הם אלה שייעדו אותם לתפקיד מסוים;
מוֹעֲדִים אותיות מוּדָעִים

יש זמנים שבהם אדם עומד במקום, ויש זמנים שהוא מועד נופל וסוטה מהדרך – זה רק עניין של מוּדעות.
זה המוּדע שיש לו ולכל אחד שליחות ותכלית, זוכה, ומי שאינו במוּדעות הוא בדמעות – דומע ומועד; מפספס את משמעות החיים; חי מיום ליום בלי תכלית או מטרה, נִצָּב כניצב בתפאורה בסרט מבלי להשמיע קול.
כל אחד צריך להתבונן היכן הוא מוצב במיוחד בזמנים של חוסר ודאות או משברים, כי יציבות מתחילה בתחתית הסולם – מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ

בלי סיכון אין סיכוי
וַיֵּלֶךְ משה… מסע שהתחיל באברהם שנאמר לו "לֶךְ לְךָ אֶל-הָאָרֶץ – אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ – כדי לראות צריך להיות ראוי, להתמסר לדרך, אז החלק האלוקי שבתוכנו יאיר לנו אותה.
אנחנו מחפשים הבטחה להצלחה בכל פעולה. הרבה פעמים אף הצלחה לא יכולה לעזור לנו כמו כישלון.
ההצלחה היא לא המטרה, היא הדרך!
כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי – רק מתוך הנפילה אפשר לקום. כל החכמה היא לדעת להתגבר, לקום ולהמשיך בתנועה… ללכת, והעיקר לא לעמוד במקום! גם אם לא תמיד ברור לאן? איך? מתי? או כמה?

וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא
העולם בו אנו חיים, מעלים ומסתיר את האמת הפנימית.
העין רואה רק את המעטפת החיצונית, זה עושה עלינו רושם, מפעיל את החושים והרגש, אך יש תכלית פנימית נסתרת מעבר לגלוי, מעבר לכאן ועכשיו.
שום דבר איננו מתנהל במקריות אקראית ובלתי צפויה.
"ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בודאי גם שם מלובש ה' יתברך" אומר הבעש"ט כפילותה של המילה הַסְתֵּר אַסְתִּיר מלמדת על כפילות, הסתרה על גבי הסתרה,
מעצם חוסר ההכרה שמתקיימת הסתרה יש סכנה.

וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים
החיים אינם נמדדים רק באורך שנות החיים כי אם במהותם הרוחנית. התמקדות בחיי הגוף יש בה מוות נפשי – זהו מקום מקולקל ומקולל, המגביל והורג את מי שנועדנו להיות .

ישראל מקדשים את הזמן
מוֹעֲדִים – שבתות, חגים וראשי חודשים, הם מעין תחנות עצירה כדי להתחבר למעיינות הקדושה ולזכות בברכה לכל ימי השבוע, החודש והשנה.
קדושת הזמן מתגלית באמצעותנו ומתוכֵנו במציאות חיינו. אין חטא חמור יותר מביטול זמן, אלא אם כן אדם הוא עבד, שזמנו אינו שייך לו והוא תלוי בזולתו.

פרשת נִצָּבִים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ – רמז לשבת האחרונה של השנה, שבכוחה לתקן את כל שבתות השנה.

אז לפני שמתחילים שנה חדשה אנחנו נקראים לתת את הדין על מצבים שניצבנו בפניהם
האם עמדנו או מעדנו במבחן האמונה, במיוחד במצבים של הסתרה.
חיים זה לא אורך השנים, אלא המהות שניצק לתוכם

שבת מקודשת ומוקדשת לבחירה – אני בחרתי בחיים
מה איתך?