פרשת השבוע צו - צו השעה לתמיד
פרשת השבוע צו - צו השעה לתמיד
פרשת השבוע צו דרך השם בסוד האותיות
צו השעה למצות מצוות
צַו לשון צווי וצוואה בצוותא
לחבר בין חלקים, וכל החיבורים מתחילים בנקודה אחת – בלב!
"אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לֹא תִכְבֶּה"
אֵשׁ תָּמִיד היא אש התורה – תמיד!
אש הנשמה הנצחית – נשמת כל הבריאה – לעולם לא תכבה.
נמשלה התורה לאש – יש לשמור עליה תמיד, גם אם על אש קטנה, העיקר לשמור עליה במיוחד בזמנים שאין בהם התלהבות ובערה.
הלב הוא המזבח בו יוקדת אש תמיד – בלב בוערת אש החיים.
קרבנות השלמים לשלום
"זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים"
כל הקרבנות בחינת שלום, מקרבים ומחברים בין עולמות (ר' נתן, ליקוטי הלכות).
כל מטרת הקרבנות היא לקרב את האדם אל עצמו אך לא ממקום של קורבנות.
מובא בקבלה, אדם המקריב משהו מעצמו, הוא מוותר על חלק מהרצון שלו למשהו שהוא משתוקק ומתאווה לו. אלא אם כן, פעולת ההקרבה מסתכמת בפעולה טכנית, ללא שום ויתור על 'הרצון לקבל רק לעצמי' המופעל מתוך אגו אנכי – כדי שהקרבן יהיה לכפרה ולא לכפירה.
הכהנים היו אחראים להבעיר את העצים על אש המזבח, לשמרה בוערת תמיד.
עֵצִים, לשון עצה. כמו שהעץ מזין את האש כך העצות ומחשבות האדם מזינות את אש הנשמה.
ככל שמזינים את האש היא מתגברת ועולה, אך אם נוסיף יותר מדי עצים – עיצות, מחשבות ודמיונות עשויים לכבות את אש הנשמה. הכל עניין של שיעור ומידה.
סוד ההתנהלות עם הנשמה הוא סוד ניהול האש
האש איננה טובה או רעה, זה לעומת זה עשה אלקים: אש האהבה, הבערה, התשוקה והשמחה לעומת אש הגאווה, הכעס, המחלוקת והחימה. תלוי בהקשר ובמינון, לדעת מתי היא מתאימה לבֵערָה, מתי להעבירה ומתי לכבותה.
האש היא בערה אותיות רעבה בוערת בנו ורעבה לרצונות של עצמה.
ועד שנבער מתוכנו את הבערה הרעבה היא מבעירה ומעבירה אותנו עבירות
כשם שהאש מכלה ללא אבחנה בין טוב לרע, מפרקת את החומר ומפרידה אותו לחלקיו,
כך אש הגאווה, החימה והכעס מפרקת ומפרידה בין אנשים ומשפחות, מחטיאה ומעבירה את האדם מן הקדושה.
האש, היא אחת מארבע יסודות החומר, מים, אויר ואדמה. היא היחידה שניתנה לאדם לעשות בה כרצונו. ירצה, ידליקה, ירצה יכבה.
את הקרבנות היו מעלים באש
תכלית האש לשרוף ולפרק את כל מה שעלה במחשבה תחילה
קרבן "עולה" מכוון להעלות את התודעה. להקריב את הדברים האסורים שעלו במחשבה.
מהו דבר אסור?
אסור לשון כבול, שבוי בכוחות הטומאה.
עד שישוחרר ויותר מתוך הקרבה והעול יהפוך לעולה והתעלות במדרגות הקדושה.
החטא והחיטוי, לחטוא ו-לְחַטֵּא בשורש אחד – באש הם נעשים
אנרגיה אחת מבטאת עצמה באופן דואלי. מה שיבדיל ביניהם, הזמן והמקום שהאש נבחנת.
אש התורה - אש הנשמה - לא תכבה
זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים
כל הקרבנות בחינת שלום, מקרבים ומחברים בין עולמות (ר' נתן, ליקוטי הלכות)
כל מטרת הקרבנות היא לקרב את האדם אל עצמו אך לא ממקום של קורבנות.
מובא בקבלה, אדם המקריב משהו מעצמו, הוא מוותר על חלק מהרצון שלו למשהו שהוא משתוקק ומתאווה לו. אלא אם כן, פעולת ההקרבה מסתכמת בפעולה טכנית, ללא שום ויתור על 'הרצון לקבל רק לעצמי' המופעל מתוך אגו אנכי – כדי שהקרבן יהיה לכפרה ולא לכפירה.
ישעיהו הנביא אומר "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי". הוא קורא לעם ואומר להם, כל הרעיון בהקרבת הקרבנות הוא החיבור בין המצווה לפעולה, בין הרצון לכוונה.
כשנדע להבחין בין העיקר לתפל בין המוחצן למופנם בין ההקדשה לקדוּשה, נוכל להתעלות ולהיוושע כפרט ובכלל כעם.
מאז שחרב בית מקדש, על כולנו מוטלת אחריות לכהן את חיינו ככהנים.
בוקר צהריים וערב, עלינו לבחון באילו עצים ועצות אנחנו מזינים את המחשבות שלנו
ומלבים את אש הנשמה שתשמר בתוכנו אש תמיד!
הצו והציווי על מזבח הקדושה
מעלים קרבנות באש על המזבח הקדושה
כולנו קרבנות של קרבנות – אנחנו אמורים לעצור את השרשרת הזאת
קרבן, שורש ק.ר.ב.
עלינו להקריב משהו מעצמנו, לוותר על הקְרַב, על הכעס והגאוה על מנת לקַרֵב ולהתקרב אל הקרובים ביותר בחיינו .
כל אחד צריך להקריב משהו מעצמו להשלים משהו למישהו כדי להגיע להשלמה לשלום.
פרשת צו לקריאה מלאה בחלוקה לשבע עליות כנגד שבעה ימים בשבוע