בראשית גן עדן כמשל למצבי תודעה
פרשת בְּרֵאשִׁית דרך השם בסוד האותיות
דיברה תורה כלשון בני אדם
חכמי הסוד מפרשים כי סיפור גן־עדן, אדם וחוה והנחש, מגלמים ממדים רוחניים.
"דיברה תורה כלשון בני אדם" דרשו חז"ל, התורה מגשימה מושגים ערטילאיים על־ידי הַשְׁאָלוֹת בדימויים מציאותיים המגושמים בתיאורים גשמיים, כך שכל אדם יוכל להשיג בהשגתו. כל סיפור טומן בחובו סודות נעלים, "התורה מדברת בעצם בעולמות התחתונים ורומזת לעולמות העליונים".
אדם וחוה מגלמים נשמה אחת הבנויה מצד זכרי וצד נקבי המשלימים זה את זה.
גן־עדן משקף ממד רוחני ממנו יצאה הנשמה ואליו היא שואפת לחזור.
הנחש מייצג מדרגה רוחנית המקבילה למדרגת 'נפש', שהיא מדרגה תחתונה ביותר בנשמת האדם הבנויה מחמש מדרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.
הנחש ניצל את יכולת הפיתוי שלו לספק את תאוותיו, כשהשתמש בתכונה משותפת לו ולאדם ביכולת להחליף לבושים [בהשלת העור].
גן עדן אדם וחווה כמשל למצבי תודעה
אדם וחוה חיו בתוך 'גַּן־עֵדֶן'.
'גַּן' הוא מקום של תענוג;
'עֵדֶן' הוא גילוי אלקות בהשגה – מקור התענוגים הרוחניים.
'גַּן־עֵדֶן' הוא תענוג הנשמה בהשגת אור האלוקות מתוך אחדות שלמה עם הבורא והבריאה. תענוג נצחי 'אל־מותי' שהוא מעבר לממד החומר או הזמן.
נאמר לאדם: "וּמֵעץ־הדעת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". על־אף שהאדם אכל ממנו, האדם לא מת מיד. מפרשים שהכוונה היא שתהיה 'בן מות', ואילולי אכל מעץ־הדעת, הוא לא היה מת לעולם.
הגירוש מגן־עדן מרמז על גירושו ממקור הענג הנצחי, מחיי עולם לחיי נגע במוות.
'מוות' הוא תוצאה של ניתוק דבר מהשורש שלו, ממקור הכוח המחיה, ניתוק מהבורא, מהאחדות השלמה עם ה'אחד'.
מאז גירוש גַּן־עֵדֶן כל אחד חווה את הריחוק הזה בתוכו, והוא בכמיהה 'לחזור הביתה' למצב הראשיתי של תודעה באחדות שלמה עם אור הבורא ה'אחד'.
'אדם' היה יישות של אור
אדם אותיות מאֹד. 'טוב מאֹד' הוא עודף טוב, שהוא בעצם רע, זהו 'יצר רע', כדברי חז"ל, המרמז על קיצוניות.
אדם מעצם היותו מאֹד, מרמז שהוא נברא עם מהות הנוטה יותר לצד הרע ולתאוות מאשר לצד הטוב.
הנחש הערמומי ידע את החולשה של האדם והוא ניצל זאת.
'אדם' היה יישות של אור.
אחרי החטא האור התחלף בעור – "וַיַּעַשׂ ה' אֱ־לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם".
האות אל"ף מגלמת את אור הנשמה הנצחית, היא התחלפה באות עי"ן, מיסוד העפר המבטא את העולם הגשמי והחומרי.
ה' עשה להם לבוש – בגד מעטה חיצוני המגושם בתוך גוף, כדי שיהווה כסות ומגן לנשמה הפנימית.
אותיות אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת על פי סדר הופעתן מדגימות את מערכת היחסים המורכבת בין הנשמה לגוף אחרי החטא. אל"ף היא אור הנשמה האלוקית שהתלבשה בתוך אותיות 'ב־ג־ד' שהוא הגוף.
כאשר הגוף מבקש לקחת לעצמו את ההנהגה על הנשמה, אז הבגד הופך לבגידה והלבוש מבקש לכסות על הבושה.
"וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת". הם נעשו מודעים להיותם "עֵירֻמִּם" ביטוי לערמומיותם; תפרו "עֲלֵה" מלשון עילה – עלילה ומעילה לכסות על המעילה בנשמה שממעל; "תְאֵנָה" מלשון תואנה. אמר רבי שמעון בן יוחאי[1]: עלה שהביאה תואנה לעולם, כל מעשיה תואנות תוצאתם.
"אַיֶּכָּה?!"
"אַיֶּכָּה?!" שואל ה' את האדם לאחר החטא.
'היכן אתה?' הייתכן שלא ידע היכן האדם נמצא?! הרי הוא רואה מקצה העולם ועד קצהו!
אחרי שאכלו מעץ־הדעת נפקחו עיניהם לדעת – כלומר הם נכנסו למרחב המודעות.
"אַיֶּכָּה?" – הכוונה 'היכן האחריות שלך?'.
מפרשים חז"ל, כל אחד מצידו טוען שאין זו אשמתו ומגלגל אשמה על האחר. 'תפרו' עלילות ותואנות אחד על השני. מעלו במצוות ה'; מעלו בערך עליון; מעלו באמון זה של זו.
"אַיֶּכָּה?" – ה' נותן לו הזדמנות לקחת אחריות על מעשיו, אך הוא מתנער מאחריות. האדם מגלגל על האישה אחריות ואף בא בטענות אל ה', האישה מגלגלת על הנחש. בכך הם מוסיפים חטא על פשע.
כך גם קורה בסיפור קין והבל. ה' שואל את קין אחרי שהרג את הבל: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?", הוא עונה: "לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?". גם הפעם מדובר בבריחה מאחריות.
קַיִן מלשון קניין – קנאה. הוא קוּלל להיות נע ונד בעולם החומר, בחיפוש אחר קניין כלשהו מבלי לדעת מהו, מה הוא מחפש, והיכן הוא.
קַיִן הוא סוד הגוף, הבל – סוד הנשמה.
קין רצח את הבל, רצון הגוף בעולם החומר הורג את רצון הנשמה ואז שוב חוזרים לאותה בגידה.
מי יתן ונאיר את אור הנשמה בעולם בשליחות מחשבת הבריאה.
[1] מדרש רבה בראשית י"ט.
"שבת בְּרֵאשִׁית",
שבת ראשונה בקריאת התורה – שבת בראשית היא "עת רצון" להתחבר למקום הראשיתי שלנו.
שבת היא מקור הברכה לכל ימות השבוע.
"שבת בְּרֵאשִׁית" היא מקור הברכה לכל ימות השנה. ממנה נשפע שפע וחיות על כל ימי החול.
שבת שלום וברכה לכל השנה.