אדם אותיות מא‍ֹד. 'טוב מא‍ֹד' הוא עודף טוב, שהוא בעצם רע, זהו 'יצר רע', כדברי חז"ל, המרמז על קיצוניות.
אדם מעצם היותו מא‍ֹד, מרמז שהוא נברא עם מהות הנוטה יותר לצד הרע ולתאוות מאשר לצד הטוב.

הנחש הערמומי ידע את החולשה של האדם והוא ניצל זאת.

'אדם' היה יישות של אור.
אחרי החטא האור התחלף בעור – "וַיַּעַשׂ ה' אֱ־לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם".
האות אל"ף מגלמת את אור הנשמה הנצחית, היא התחלפה באות עי"ן, מיסוד העפר המבטא את העולם הגשמי והחומרי.

ה' עשה להם לבוש – בגד מעטה חיצוני המגושם בתוך גוף, כדי שיהווה כסות ומגן לנשמה הפנימית.

אותיות אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת על פי סדר הופעתן מדגימות את מערכת היחסים המורכבת בין הנשמה לגוף אחרי החטא. אל"ף היא אור הנשמה האלוקית שהתלבשה בתוך אותיות 'ב־ג־ד' שהוא הגוף.
כאשר הגוף מבקש לקחת לעצמו את ההנהגה על הנשמה, אז הבגד הופך לבגידה והלבוש מבקש לכסות על הבושה.

"וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת". הם נעשו מודעים להיותם "עֵירֻמִּם" ביטוי לערמומיותם; תפרו "עֲלֵה" מלשון עילה – עלילה ומעילה לכסות על המעילה בנשמה שממעל; "תְאֵנָה" מלשון תואנה. אמר רבי שמעון בן יוחאי^[1]: עלה שהביאה תואנה לעולם, כל מעשיה תואנות תוצאתם.