כלי הנפש בפרשת צו
כלי הנפש בפרשת צו בסוד האותיות
צו השעה למצות מצוות
צַו לשון צווי וצוואה בצוותא
"אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לֹא תִכְבֶּה"
אֵשׁ תָּמִיד היא אש התורה – תמיד!
אש הנשמה הנצחית – נשמת כל חי – לעולם לא תכבה.
נמשלה התורה לאש – יש לשמור עליה תמיד, גם אם על אש קטנה, העיקר לשמור עליה במיוחד בזמנים שאין בהם התלהבות ובערה.
הלב הוא המזבח בו יוקדת אש תמיד – בלב בוערת אש החיים.
"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה"
מִכֶּם… ראשי תיבות מ'ידה כ'נגד מ'ידה
מִן הַבְּהֵמָה – מן הנפש הבהמית השבויה ברצון עצמי.
'רצון עצמי' רצון שמתרגם את עולם המושגים של המציאות בעיניים גשמיות של חומר.
נשמת כל חי - הכח המחייה את הבריאה
אדם אמור להסתכל על השורש של כל דבר.
מפרש 'אוהב ישראל', כתוב במשלי "עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ"
'נכח' ראשי תיבות נ'שמת כ'ל ח'י ביטוי של "בורא כל הנשמות" – הכח המחייה כל דבר בבריאה.
ואם נמשיך עם ראשי תיבות 'נשמת כל 'חי – 'נכח' [=78] כמניין גימטריא המילה 'מזלא'.
מזל'א – מזל א' שהוא 'הרצון' ספירת כתר שהיא רצון עליון שנוזל מממנו רצון הבורא.
מזל'א כלומר, כל אדם יש לו 'מזל עליון' שנוזל מספירת כתר, שהיא בבחינת 'אין'.
שורשו של כל אדם הוא בקודש – בספירת כתר שהיא אות א'. עליו להסתכל על המציאות בעיניים רוחניות שמלא כל הארץ כבודו. ה' הוא הוא שורשו העליון.
ממשיך 'אוהב ישראל', בשערי קדושה [מג שער ב] כתוב, "הכח הנמשך מאור מחצב הנשמות נקרא מזל עליון של נפש האדם".
זוגיות, הולדה ופרנסה בידי שמים
אמרו חז"ל: "בניי חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא".
ספירת כתר, היא ראשית הכל.
חיי בניי ומזוני, הכוונה לזוגיות, הולדה ופרנסה בידי שמים, כלומר, הם למעלה מזכות ומעשים שאדם עושה. הם נובעים מעולם הנשמות, שם הכל ידוע ב'מחשבת הבריאה' מששת ימי בראשית.
והקשו בתוספות 'אין מזל לישראל'.
אמר הבעש"ט 'אין' שהוא רצון הבורא 'אור אין סוף' הנקרא 'אין'.
ישראל מעל המזל, מעל השפעת הכוכבים והמזלות משום שהם מחוברים לספירת כתר שהיא בבחינת 'אין'.
מיהו אני?
'אני' בשׂיכול אותיות – 'אין'.
אדם המלא ב'יישות' של עצמו ורצון לקבל לעצמו הוא בבחינת 'אני' – כלי חרס מצומצם; הוא מי שמזוהה עם הגוף, עם הכלי, עם הרצון של עצמו כמטרה ושוכח שהם רק אמצעים דרכם הוא אמור לפעול בעולם.
אדם שאין בו יישות של עצמו, ולהיפך, הוא ב'ביטול' כלפי רצון הבורא, כל רצונו להשפיע שפע בעולם, אזי הוא בבחינת 'אין' – 'צנור' ש'אור־אין־סוף' יכול לעבור בו ולהתגלות דרכו.
'הכלי והצנור' הם שתי בחינות בנפש האדם. שני טיפוסי אנשים שכל אחד פועל ממקום אחר.
כלי לעומת צנור בתורת הנפש
הרבי מלובביץ' מסביר את פנימיות העניין ברוחניות – הקב"ה רוצה שיהיה לכל אחד כלי קיבול למלא ולצקת לתוכו שפע ברוחניות ובגשמיות. יחד עם זאת, צריך להכיר בחשיבות שיש לנשמה שירדה לעולם בגוף כדי למלא את שליחותה, שליחות שאף אחד אחר – לא לפניה ולא אחריה – לא יוכל לעשותה. זאת התרומה הייחודית שלה לעולם, מתוך התכונות, הכישרונות והניסיונות שלה.
כאשר אדם חי את מציאות חייו בידיעה ש"אֵין עוֹד מִלְבַדּו" הוא מרגיש אחד עם הבורא. אז גם את המצבים המאתגרים והכואבים שבאים עליו הוא מקבל באהבה מתוך הבנה שהכל זה ניסיונות מאת ה', על־מנת ש-ה' יצליח דרכו בעולם. כלומר הוא נעשה צנור לרצון ה' שדרכו פועל 'אור־אין־סוף', 'רצון לקבל על מנת להשפיע' אזי הוא לא יכול לקבל טומאה.
לעומת זאת, אדם המופעל מתוך רצון עצמו, הוא בתודעה נפרדת – בפירוד מהכח האחד. הוא מלא ביישות של עצמו על כן הוא לא יכול להיות צינור שדרכו פועל 'אור־אין־סוף' בעולם אלא ככלי המבקש להתמלא עוד ועוד ברצון של עצמו.
אדם יסודו מן העפר
אדם מָשׁוּל לכלי חֶרֶס הַנִּשְׁבָּר – גוף האדם יסודו מעפר, משול לכלי קיבול בעבור הנשמה האלוקית.
תכלית האדם להיות כלי שדרכו מתגלה 'אור־אין־סוף' בעולם למלא את תכלית מחשבת הבריאה.
יש אנשים שמשולים ל'כלי חרס', מלאים ברצון של עצמם, מבקשים 'לקבל לעצמם' ולהתמלא: כסף, כבוד… רק לאסוף יותר ויותר לעצמם.
ויש אנשים שמשולים ל'צינור' המאפשר ל'אור־אין־סוף' לעבור דרכם ולהתגלות בעולם. כל שאיפתם היא לממש את תכלית ייעודם, להיות שותפים עם הקב"ה בבריאה: "וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי"– מבקשים 'לקבל על־מנת להשפיע' משפע אור הבורא.
למה להכשיר כלים?
מקצת הלכות הכשרת כלים לפסח נלמדות כאן בפרשת צו:
"וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר"
כלי חרס אי־אפשר לנקותו בשום צורה, אין לו תקנה אלא בשבירה.
לעומת זאת, נחושת אפשר שתפלוט את החמץ על־ידי הגעלה במים רותחים, שנאמר "וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם".
אנשים שהם בבחינת 'כלי חרס' כל־כך קשה לזכך אותם מרוב חומרי תפיחה של חמץ שדבק בהם, עד שאפילו תהליך של ביעור חמץ לא יוכל להסיר מהם את האגו השבוי ברצון עצמי, אלא רק על־ידי שבירת הכלי.
ההלכה מכנה מצב שכזה בשם "חמץ בלוע בכלי". חֶרֶשׂ–חרס אותיות חסר, חסרים את הרצון להזדכך. חסרים את הרצון לקבל על מנת להשפיע, להיות צינור להשפיע, שבויים ברצון של עצמם.
לעומת זאת, אנשים שהם בבחינת 'כלי נחושת', נחושים ומוכנים להשתנות, להתמיר את עצמם בכל זמן ובכל מקום בהתאם לתכלית ולמטרה אליה הם נועדו.
אנחנו אמורים לשאול את עצמנו עם איזה טיפוס אני מזדהה?
מתי אני מבקש לקבל רק לעצמי ככלי חרס המבקש להתמלא וסופו להישבר?
מתי אני בבחינת כלי נחושת שיש בי נחישות לזכך את המידות שלי ולהשתנות?
ומתי אני בבחינת צנור לרצון הבורא המבקש לקבל על־מנת להשפיע שפע בעולם.
עוד על פרשת צו – צו השעה
פרשת צו לקריאה מלאה בחלוקה לשבע עליות כנגד שבעה ימים בשבוע






