כלי הנפש בפרשת צו

הרבי מלובביץ' מסביר את פנימיות העניין ברוחניות – הקב"ה רוצה שיהיה לכל אחד כלי קיבול למלא ולצקת לתוכו שפע ברוחניות ובגשמיות. יחד עם זאת, צריך להכיר בחשיבות שיש לנשמה שירדה לעולם בגוף כדי למלא את שליחותה, שליחות שאף אחד אחר – לא לפניה ולא אחריה – לא יוכל לעשותה. זאת התרומה הייחודית שלה לעולם, מתוך התכונות, הכישרונות והניסיונות שלה.

כאשר אדם חי את מציאות חייו בידיעה ש"אֵין עוֹד מִלְבַדּו" הוא מרגיש אחד עם הבורא. אז גם את המצבים המאתגרים והכואבים שבאים עליו הוא מקבל באהבה מתוך הבנה שהכל זה ניסיונות מאת ה', על־מנת ש-ה' יצליח דרכו בעולם. כלומר הוא נעשה צנור לרצון ה' שדרכו פועל 'אור־אין־סוף', 'רצון לקבל על מנת להשפיע' אזי הוא לא יכול לקבל טומאה.

לעומת זאת, אדם המופעל מתוך רצון עצמו, הוא בתודעה נפרדת – בפירוד מהכח האחד. הוא מלא ביישות של עצמו על כן הוא לא יכול להיות צינור שדרכו פועל 'אור־אין־סוף' בעולם אלא ככלי המבקש להתמלא עוד ועוד ברצון של עצמו.