חירות פירושה אחריות מתוך פרשת שמות
גלות וגאולה מתחילה בתודעה
פרשת שמות דרך השם בסוד האותיות
גלות וגאולה בתודעה
גלות מצרים עד עצם היום הזה.
מהי גלות?
גלות היא מצב נפשי מנטלי שהתודעה חווה ריחוק רגשי ללא קשר למקום גיאוגרפי שהאדם נמצא בו.
מצבים ותקופות של ירידה וחשכה בהם התודעה כלואה במחשבות שליליות, ייאוש ועצבות פחדים ותסכולים המורידים למקומות צרים המֵצֵרִים ומצערים.
הזוהר מפרש את המהות האמיתית של הגולה כשעבוד, משהו חיצוני השולט על המוח ועל הרוח, ולא בהכרח על הגוף.
כח השם
ספר שמות כבר בפתיחה מונה את שמותיהם אחד אחד, ללמד כשבני ישראל נתונים בצרה באים איתם שמותם וזכות אבותם.
מדרש תנחומא במדרש "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם", מלמד על המשמעות הרבה שיש לכל שם ועל הזהות הייחודית שמתקבלת מתוך החיבור לשם השם.
למרות כל מה שעברו בני ישראל במצרים, הם שמרו על זהותם .
חז"ל מציינים את מעלתם של בני ישראל בכך שלא שינו את שמותיהם בעת שהייתם במצרים על כן נגאלו ישראל ממצרים":
המצרים ביקשו לעקור את שמותיהם העבריים של בני ישראל וליתן להם שמות מצריים אשר ישכיחו מהם את כור מחצבתם. לשעבד ולשבר את גופם ואת רוחם, לטשטש את זהותם הלאומית ולפגום בליכודם.
אולם הם היו דבקים בשמם ובשם השם הגדול ועל כך זכו בגאולה.
חירות פירושה אחריות בכל רמה של תא
גלות היא תודעה חשוכה, גאולה היא תודעה ערה.
חירות מתאפשרת בלקיחת אחריות אישית.
יציאה משעבוד לחירות החרוטה על לוח לבנו. במשנה [אבות פ"ו מ"ב] נאמר: "אל תקרא חַרוּת כי אם חֵירות", חירות מכבלי הגוף ומתודעה כבולה ומצומצמת בראיית המציאות.
חירות איננה לעשות מה שבא לי, כי אז האדם משועבד לעצמו וליצריו. 'יציאת מצרים' היא גם יציאת האדם מעצמו, בשחרור של עצמו מעצמו ומיצריו, והתמסרות לכלל – שם נמצאת חירותו.
מצרים היא ציר ההולדה של תודעה משוחררת מתודעה כבולה ומשועבדת.
לכל אחד יש גלות פרטית שלו המתגלמת בתקופות של ירידה וחשכה. משימתו ואחריותו להעלות ולמשות את עצמו בכח האמונה – לצאת ממצרים שלו, לצאת ממגבלות תפיסת החומר אל קדושת הרוח. דבר זה הוא עושה דרך שמו, באופן ישיר ובלתי אמצעי המכונה ישר־אל, מן הפרט אל כלל עם ישראל. כל עוד לא נחווה את הקשר הישיר הזה נמשיך לחפש אחר משמעות וזהות בשדות זרים – נהיה בתחושת גלות. בעזרת ה' יתברך ממנו נובעים כל הכוחות וניזונות אותיות השם של כל נשמות ישראל.
מצרים נכתבת בשתי אותיות מ"ם, הראשונה פתוחה, השנייה מ"ם סופית וסגורה, רומזת שאי־אפשר לצאת ממנה. מ"ם פתוחה מייצגת את המודע, מ"ם סופית מייצגת את התת מודע.
מצרים מלשון מֵצַר, גבול, מסמלת צמצומים, מגבלות והגבלות שיש בטבע.
מֵצַר הוא גם רצועה צרה של ים המפרידה בין שני חלקים, בין מצרים אך באותה מידה מחברת בין שני החלקים הנפרדים.
כל המציאות של עם ישראל מונהגת בהנהגה שהיא למעלה מן הטבע בשֵּׁם י-ה-ו-ה.
כאשר אדם מחובר לה' באמונה וביטחון, מכניס את הקב"ה לכל מקום, הוא זוכה שמצרים נעשית לו מִצְרַיְמָה, אותיות מצר מ-יה'.
זה הרואה שכל מהלך הוא מהלך אלוקי, ובכל מגבלה יש תכלית ומטרה. זוכה לבוא לנחלה בלי מְצָרִים, בלי גבולות ומגבלות, הכול אפשרי! בספר בְּרֵאשִׁית מוזכרת מצרים בשתי אותיות מ"ם פתוחות: וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה, לרמז שיכול היה להיכנס בה ולצאת ממנה כרצונו. לעומת זאת, כאשר אדם מנותק מאמונה בה', הוא מוציא את עצמו מהנהגת יה' ונשאר רק עם מיצר, מגבלה.
שבויים בדעת מצומצמת ומוגבלת בתפיסת מציאות צרה. ניתוק ממקור ה' הוא מקור הצרה והצרוֹת. כל הסוד הוא בהרחבה, לראות בראייה רחבה מעבר למגבלה המתגלה.






