פרשת תְּצַוֶּה במארג החיים
תְּצַוֶּה במארג החיים
פרשת השבוע תְּצַוֶּה דרך השם בסוד האותיות
החיים שזורים ממארג של פרטים בתכלית מעשה חושב
תְּצַוֶּה מפרטת בהרחבה את בגדי הכהן מפאת כובד המשקל שיש בהם לתפקידו
"תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"
לְכָבוֹד מלשון כובד,
וּלְתִפְאָרֶת מלשון התפארות
בגד, מבטא שפה נסתרת וגלויה, הוא מגן ומסתיר והוא גם חושף את מה שאדם מנסה להסתיר.
בגד, הוא מלבוש, מהווה כסות ומגן לגוף. כך הגוף הוא בגד, מהווה כסות לנשמה.
בחטא אדם וחוה, "עשו להם מלבושים – כותנות עור" לכסות את הערווה. תפקידם להסתיר את מה שעומד מאחוריהם.
לעומתם, בגדי הכהונה, אין עניינם לכסות את המגולה כי אם לגלות את המכוסה ע"י הבגדים מתגלה העולם הפנימי העומד מאחוריהם.
שמות פרטי הלבוש מגלים את מערכת היחסים המתקיימת בין הנשמה לגוף, בגלוי ובהסתרה. מעיל מגלה שהכל זה מלמעלה, ואם נהיה שבויים במראה החיצוני, המולבש על מצב מאתגר נהיה ב-מעילה לאמת הפנימית העליונה והלבוש יהפוך לבושה
העיקר זה להעלות את האור במקומות הלא מודעים לנו, בזמנים שאנחנו חצויים בחצאית, מתכנסים למכנסיים, עד שנגיע להשלמה בתוך השמלה.
"זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חשֵׁב"
תכלת זו התכלית עשויה ממארג של פרטים שיש בהם תועלת שאין שני לה שזורה מעשה חשב.
וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב
מה עניין הפעמונים והרימונים דווקא בשולי המעיל?
הכוהן הגדול מייצג את כלל חלקי העם, גם את בעלי הצרכים המיוחדים שאינם משולבים בחברה שהם 'אנשי השוליים' ואותם אלה המנותקים ורחוקים.
הכהן הגדול הוא שליח המייצג את קולם של כלל ישראל. לכל אחד יש מקום בצל השכינה גם לאותם אנשים שהם בבחינת "שולי המעיל".
הַחֹשֶׁן, הוא הפריט המדובר ביותר בבגדי הכהן
הַחֹשֶׁן הוא תכשיט מפואר שזור בחוטי זהב, צמר ופשתן בצורת משבצות זהב – 12 משבצות.
המשבצות היו מונחות על גבי לוח אבן שֹׁהַם ובהן הונחו 12 אבנים יקרות מפוארות ונוצצות, כמספר השבטים. בשלל גוונים – שחור, לבן, אדום, ירוק, קריסטל, כחול, טורקיז, סגול וצהוב – 'קריסטלים'.
על כל אחת נחקק שם השבט המיוחס לה יחד עם שמותיהם של האבות הקדושים – אברהם יצחק ויעקב.
אבן ה-שֹׁהַם נבחרה להיות אבן הבסיס עליה כל אבני השבטים היו מונחות.
שֹׁהַם זה אותיות 'משה' ואותיות 'השם' היא מייצגת שתי רמות תודעה, את הפרט ואת הכלל.
הזהר הקדוש מגלה, כל אדם מחובר בנשמתו לשֵּׁם השֵּׁם המפורש דרך אותיות שמו. בלב המילה נשמה טמון שֵּׁם – הוא חבל הטבור המחבר את האדם לנשמה, לקבל את החיות שלו דרך השם – דרך אותיות שמו ודרך ה' המפורש.
בורא עולם, מנהיג את עולמו בכוחות גלויים ובכוחות סמויים ונסתרים. כך גם לכל אדם יש צדדים, תכונות וכשרונות פעילים וגלויים ויש צדדים סמויים ונסתרים שהם בגדר פוטנציאל חבוי בו.
הָאוּרִים והַתֻּמִּים – חלק נוסף באבני החושן ובלתי נפרד ממנו.
וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה
לוח עם 22 אותיות הא"ב אשר רוח הקודש שרתה בו מכוחו של שם השם המפורש 'הויה'.
"אורים ותומים" אותיות היו מאירות בזו אחר לתת תשובה לשואלים.
הָאוּרִים – משום שמאירין, מפרשים את הדבר הסתום ופירשו לישראל כיצד לנהוג.
והַתֻּמִּים – שמשלימין את דבריהן', מה שיאמר – כך יתקיים! הדברים מתאמתים!
לא כל אחד יכול היה לשאול בהם. רק הכהן הגדול רשאי היה לשאול את 'האורים ותומים'. רק בעת הצורך ורק בענייני כלל ישראל, וזאת, ביראת קודש .
אומר הרמב"ם בהלכות כלי המקדש, "אין נשאלין בהן להדיוט אלא למלך או לבית דין או למי שצורך הציבור בו"
לא היו שואלים שתי שאלות ואם שאל – משיבין לו רק על הראשון
– השאלה היתה צריכה להיות כדרך אדם המתפלל בינו לבין עצמו. לא בקול רם ולא בהרהור הלב.
הכהן היה מביט באבני החושן שעליהן היו האותיות מאירות ומפענח את המסרים. ברוח הקודש היה מצרף אות לאות למלה ומצרף מילה למילה למשפט כדי להבין את משמעותם
מספר המדרש, כאשר ראה עלי הכהן את חנה מתפללת. הוא ראה את אותיות כ' ש' ר' ה' מאירים ופרש "שכרה" מלשון שיכורה במקום "כ-שרה" אמנו שהיתה עקרה.
זה לעומת זה עשה אלוקים –חשן אותיות נחשהסת
נחש מלשון ניחוש כאשר הניחוש נעשה בדרך זרה ולא כשרה זה ניחוש מצד הנחש.
כאשר הדבר נעשה בדרך קדושה של רוח הקודש, הניחוש הוא בחשן ואז הָאוּרִים והַתֻּמִּים כשמם הם, ביטוי לסמכות בלתי מעורערת. החשן מופיע בפרק כח' להדגיש את הכח האמיתי הטמון בהם.
היום, בעידן של מתקשרים וחוזי עתידות, כל כך הרבה 'מכהנים' "כ-כהנים גדולים" מכתירים את עצמם כ'אורים ותומים' לובשים על עצמם בגד לא להם, פעמים גם את 'בגדי המלך החדשים' ובוגדים באמת.
ומנגד, אנשים רבים מעבירים את כובד המשקל החוצה בחיפוש אחר תשובות בחוץ.
רק אדם המגיע לרמה גבוהה של רוחניות הרואה את פנימיות הדברים, הוא מסוגל לכהן את חייו ולעדות על לבו את החשן. הלב אף פעם לא משקר, ההרגשה היא זו שקובעת, זה לא המילים הנאמרות, זו הכוונה, זה לא הלבוש החיצוני זה הנקודה הזכה הטמונה עמוק בפנים.
אנחנו מצווים להעלות את האור בעולם בכח האמונה.
להתבונן על מפגשים מאתגרים במיוחד דרך עדשת האמונה.
הכל תלוי בנקודת המבט.
נשאלת השאלה, היכן נשים את כובד המשקל?
בפנימיות, או בחיצוניות? בחומר, או ברוח?
במקום של כבוד או במקום של כובד?
בתפארת או בהתפארות?
ממקום של פנימיות או ממקום של חיצוניות?
פרשת תצוה לקריאה מלאה בחלוקה לשבע עליות כנגד שבעה ימים בשבוע