הצוואה והציווי למצוות כאיש אחד

כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן!
כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן (הרב קוק)

וְאַתָּה תְּצַוֶּה
הכוונה למשה ששמו לא מופיע בכל הפרשה.
אחרי חטא העגל, הקב"ה רצה למחות את ישראל. אך משה כרועה מהימן, לקח עליהם אחריות ומודיע לקב"ה, "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ."
האמירה פועלת. "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". אומר בעל התורים, הקב"ה מחק את שמו מהפרשה כדי שלא ימחק מהספר, חלילה.

וְאַתָּה! אין לו שם, אין לו מהות או מעמד, ו' החיבור נמשכת מדבר אחר.
וְאַתָּה מסביר הכלי יקר, הוא עצמיותו של משה, שהיא יותר נעלה משמו.
וְאַתָּה תְּצַוֶּה הפניה לעצם, לשורש של משה, שהוא הראש והשורש של כללות ישראל, להתחבר גם עם אלה שחטאו בחטא העגל.
אתה הוא משה, בכל יהודי יש ניצוץ משה רבנו
באמצעות מצוות, היה בכחו לחזור לחבר אותם אל נקודת השורש שלהם שסטו ממנה.

המצות, הם כלים באמצעותם כל אדם בפרט, וכל ישראל בכלל, יכולים להתחבר לאור של מעלה, לאור הגנוז מבריאת העולם להתעלות מעלה, למעלה מן הזמן. (השפת אמת)

לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד
נֵר תָּמִיד, הוא אור הנשמה הנצחית
לְהַעֲלֹת בכל יום ויום, בהתמדה מתמשכת וביציבות,

אומר רש"י כל לילה ולילה קרוי תָּמִיד.
בזוה"ק מובא כי בכל יום יש בעולם נקודה מאירה מאור הגנוז.
על האור נאמר, "כי טוב". שורש התורה הוא אור, ולכל נשמה מישראל יש שורש בתורה.

כל ישראל הם כגוף אחד עם רמ"ח איברים, אומר השפת אמת.
המצות בונות כלים לקבל הארת אורות הנשמה.
את המצוות יש לעשות בדחילו ורחימו, ע"י רחם (רחמים) נשלמים רמ"ח האיברים וזה סוד ויסוד כל קיום התורה. ולפי רוב המקיימים מצוות, כך מתרבה אור התורה בישראל ובעולם . וכפי מיעוט המקיימים. מתמעט אור התורה.
לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד, הוא להעלות הנקודה המאירה מחדש "בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית"
הנר הוא רק כלי והכנה לקבל האור.

נֵ֣ר ה' נִשְׁמַ֣ת אָדָ֑ם (משלי).
נר מסמל את האדם
שלושה חלקים בנר: שמן, פתילה ושלהבת.
ושלושה חלקים באדם: נשמה – מח; רוח – לב; נפש – הגוף.
נ-שמה – היא המח, היא הלהבה
ר-וח – היא הלב, ובנר היא הפתילה
נ-פש – היא הגוף, הכלי לנשמה, ובנר הכלי לשמן,

הנר דולק בהתחברות השמן ב-פתילה עד שנאחז האור ברוח להמשך קיום בערת הלהבה.
כך הנשמה, בחיבור אל הרוח שבלב מפיחה את להבת החיים.

אור הנשמה מורגש. אנו רואים את פעולתה, אבל לא יכולים לגעת בה.
כפי שבעירת הלהבה נראית אך היא איננה מאפשרת נגיעה מוחשית.

שלהבת הנר פונה כלפי מעלה, בחיפוש אחר חמצן שיזין את תהליך הבעירה.
כך היא דרכה של הנשמה. מושכת היא כל העת כלפי מעלה, מבקשת להתחבר למקור בעולמות עליונים, מהם היא נחצבה.

הרוח לשון רווח מחברת בין עליונים לתחתונים.
הרוח, כמו הפתילה. מחברת בין רוח לחומר, חלקה התחתון טבול בשמן, ומצדה העליון פתוחה ללהבת הרוח.

התנתקות הפתילה מן השמן, כמוה כהתנתקות מחיי החומר והצמדות לרוח
פתילה ארוכה מדי, חיי רוח ללא קשר עם עולם החומר, תגרום לבעירה מהירה של הלהבה עד שתכבה השלהבת.
שקיעת הפתילה בשמן, כמוה כשקיעה בחיי החומר, יגרמו לנר שיכבה.

מערכת יחסים הדדית ומאוזנת בין כל מרכיבי הנר נחוצים כדי שתתאפשר בעירה.
איזון והיזון חוזר בין חיי החומר לרוח, כאן ועכשיו.

הפתילה מבטאת את החיים: "פתיל החיים", "נרו יאיר", "כבה נרו"
הסוד טמון באיכות.
ככל שהשמן מזוכך יותר כך האור מאיר חזק יותר בפתילה,
כדי שנאיר את חיינו עלינו לזכך את עצמנו.
איך עושים את עבודת הזיכוך?
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר
למה שֶׁמֶן? למה זַיִת? למה זָךְ? למה כָּתִית לַמָּאוֹר?
אומר רש"י, יש כאן הוראות איך להאיר את אור הנשמה במצבים של הסתרה בחיים. הנשמה מתלבשת בגוף ומתכסה בשכבות של לבושים. מרגע שהיא יורדת לגוף היא בחיפוש מתמיד אחר האור. אין מקום שהאור לא נמצא, צריך רק לגלות אותו בכל נקודה, בכל המצבים הבאים עלינו, כדי שנזקק את עצמנו. האדמו"ר מקוצק אומר, "הקב"ה נמצא בכל מקום שאתה נותן לו מקום"

שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר
שֶׁמֶן זַיִת, הוא פרי שיש בו כח נעלם, שאין בשום פרי אחר. רק לאחר שכותשים וחובטים אותו, מתגלה בו כח האור המאיר האצור בתוכו, מובא בגמרא.
זָךְ, זוהי אותה נקודה זכה שבתוך כל אחד ואחת.
כָּתִית הטיפות הראשונות שיוצאות מהזית,
כך גם כל יהודי, חלק אלוקה ממעל. יש בו חלק נעלם. הכתישה והחיבוט גורמים לביטוש החלק החיצוני הגשמי שבו. אומר השפת אמת, ע"י יגיעות הנפש מזדכך החומר ומתגלה הפנימיות. וזה הדמיון לזית רענן שצריך כמה יגיעות להוציא השמן.
ככל שחובטים וכותשים אותו, כך יתן אור זך יותר.
ככל שהאדם זך יותר במציאות הגשמית, כך הוא עולה ומאירה בו הנשמה באור נצחיותה.
להעלות אור תמיד, זהו תהליך מדורג של העלאת האור. כל פעם מעלים עוד אור במציאות הגשמית ע"י קיום מצוות וגמילות חסדים.
לעומת זאת, הדלקה, היא חד פעמית, אין בה התפתחות.

מציאות גשמית מבלי להעלות את האור בה, ברגע יכולה להיעלם, אבל מציאות שיש בה רוחניות של אהבה, קיום מצוות וגמילות חסדים, אף אחד לא יכול לקחת לך אותה. היא נצחית, היא מעבר לזמן ומעבר למקום.

"וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעֲרְבַּיִם"
בין הערביים, זמן שמתערבבים בו האור עם החושך, זמן שמתעוררים בו הדינים.
הדלקת הנרות מעוררת את מידת החסד והאהבה
לכן בהדלקת הנר בין הערביים נמתקים הדינים בחסד ובאהבה
נרמז בראשי תיבות אֶ-ת הַ-נֵּרֹת בֵּ-ין הָ-עֲרְבַּיִם "אהבה"

כל העבודה נעשית בְּאֹהֶל מוֹעֵד
אֹהֶל, אותיות, האל, וכן אותיות הלא
מוֹעֵד, אותיות, מודע
אֹהֶל מוֹעֵד הוא הלא מודע
משכן האל נמצא במקום "הלא מודע".

בעולם של היעלם והסתרה הקב"ה מגלגל מהלכים לא מודעים לנו.
מהלכים המולבשים בלבושים חיצוניים של אנשים בתפקידים מסוימים בחיינו, שכל תפקידם לגרום לנו להתעורר אל עצמנו, להאיר את אור נשמתנו בעולם.

בגדי הכהן מפורטים בהרחבה מפאת כובד המשקל שיש בהם לתפקידו
בגד, הוא מלבוש המכסה על משהו פנימי, מהווה כסות ומגן לגוף.
כך הגוף הוא בגד, מהווה כסות לנשמה.

אנחנו מצווים להעלות את האור בעולם בכח האמונה.
להתבונן על מפגשים מאתגרים במיוחד דרך עדשת האמונה.
לא ללכת שבי אחר מראה "הבגד" החיצוני המולבש על מצב מאתגר, אחרת תהיה זאת בגידה בנשמה וכל לבוש יתפרש כבושה.

שמות פרטי הלבוש מגלים את מערכת היחסים המתקיימת בין הנשמה לגוף, בגלוי ובהסתרה. מעיל, מגלה שהכל זה מלמעלה, ואם נהיה שבויים במראה, נהיה ב-מעילה לאמת הפנימית העליונה.
העיקר זה להעלות את האור במקומות הלא מודעים לנו, בזמנים שאנחנו חצויים בחצאית, מתכנסים למכנסיים, עד שנגיע להשלמה בתוך השמלה.

הכל תלוי בנקודת המבט, היכן נשים את כובד המשקל? בפנימיות, או בחיצוניות? בחומר, או ברוח? בכבוד או בכובד? בתפארת או בהתפארות?

בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת
פָּרֹכֶת, היא בד רקום המכסה את ארון הקודש
הָעֵדֻת, אותיות תודעה.

אֹהֶל מבטא סוג של ארעיות ותנועה ממקום למקום כמו המשכן שהיה נע ונד.
כך החיים הם ארעיים, נעים ונדים ממקום למקום במחשבה, בדיבור ובמעשה.
אנחנו רק צריכים לזכור להשכין את האל בתודעה, במיוחד במצבים הלא מודעים, שאין לנו בהם שום השגה והבנה לפשר הסיבה למשברים, לשינויים ולמעברים המועדים מראש למעידה, בהם אנחנו מפרקים ולפעמים גם מתפרקים.
אם נסתכל עליהם בראיה חיצונית, נחווה הרבה כאב, סבל ואכזבות.
אם נתבונן עליהם בראייה פנימית, נחסוך לעצמנו אכזבות ואף נזכה להתעלות במדרגות התודעה, להאיר את אור נשמתנו.
כולם נועדו על מנת שנתקדם אל עבר המטרה להעלות את האור בעולם, תוך שמירה על טהרה עד שנגיע לכהן את עצמנו בבית מקדשנו שבלב.

היום שאין בית מקדש כל עבודת ה' מתבטאת בלב האדם.

השבת לפני פורים, קוראים את הפטרת פרשת זָכוֹר
קריאת פרשת זָכוֹר נחשבת למצווה מדאורייתא (מהתורה),
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"
זוהי מצווה לשמוע את קריאת 'פרשת זכור' בציבור, בבית הכנסת– במקום שיש בו עשרה זכרים גדולים.
מלחמת עמלק היא 'מלחמת מצוה', למחות את זרעו.
מכאן אומר הרמב"ם, גם נשים מחוייבות "במצות עשה", לשמוע את קריאת 'פרשת זכור' בציבור.

לזכור את המן האגגי מזרע עֲמָלֵק אשר ביקש להשמיד את היהודים.
לא היתה זו מלחמה על שטח אדמה.
כל מטרתם היתה השמדת ישראל בהשחתת רוחניותם, שכן היו בדרכם לארץ.
'עמלק' מעבר היותו אויב אכזר, הוא 'ספק', מעכב שפועל בנפשנו.

זוהי תזכורת עבורנו שיש צורך להיאבק ב"עמלק" שבתוכנו.
הזיכרון הוא שריר שצריך לפתח אותו. להחזיר את תשומת הלב למקום הפנימי המתרחב מתוך הזכרון.

שנזכה לחיות מתוך סיפוק מתכלית האמונה.
שבת שלום ופורים שמח ממני בשמחה

תהיו טובים!

שתפו באהבה לזיכוי הרבים

"אמר רבי אלעזר א"ר חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"

אלי אליזה לנדאו – התבונה דרך השם